ללדת אחרי קיסרי - שירה גרפיט

ניתאי- ניתאי נוצר לו בלילה אחד שקט ללא תכנון מוקדם אך עם ידיעה ברורה, הלילה הזה היה תחילתו של מסע מאתגר ומרפא אל עצמי אל הזוגיות שלנו ואליו, מסע שלימד אותי אומץ וסבלנות , מסע, שחלקו הראשון  הסתיים  כשניתאי נולד ב27.5.15 לאחר 42 שבועות וחמישה ימים, במסע שבו אני נרפאתי מטראומת הלידה הקודמת ונולדתי שוב, בוטחת בי ובכוחותיי.

43 שבועות, כל פעם שאני אומרת את זה אני נמלאת תחושת גאווה וחיוך נפרש על פניי, כנגד כל הסיכויים ולמרות כל הלחץ, הצלחנו, ואני אומרת הצלחנו כי זו היתה עבודת צוות מופלאה, שלי עם בעלי עם שירה ואמא שלי ועוד כמה אנשי מקצוע מדהימים בתחום.

השבוע וחצי האחרונים היו מורטי עצבים במיוחד, היו צירים מידי פעם, אך הם לא התפתחו למשהו משמעותי ורוב הזמן לא היו בכלל.

ביום רביעי, היום התחיל כעוד יום של ציפייה, לחץ מעורבב עם התרגשות וידיעה שהכי חשוב זה להירגע ולסמוך. בימים האחרונים עשיתי כל בוקר הליכה, הבוקר הזה הרגשתי שאני פשוט צריכה לנוח, אלדר הלך לגן. אני נשכבתי לי במיטה ועשיתי עבודה עם תטא הילינג לראות מה קורה איתי, כבר חקרתי בשבועות האחרונים פנימה, מה עוד נותר שם?  

ואז בתטא, השלמתי עם הרחם שלי את הלידה הקודמת , סלחנו זו לזו, יצרתי את שאני סומכת עליה.
ב-12 נרדמתי, אלדר הלך לסבתא שלו באותו יום כך שפשוט המשכתי לישון.

התעוררתי בחמש, עם צירים שהלכו והתגברו בעוצמה במשך ובסמיכות, דיברתי עם שירה, היא הציעה שנגיע לבית חולים כמה שיותר סמוך ללידה כדי שלא יהיה פתח להתערבויות, בשמונה יצאנו מהבית ללניאדו, ישבתי או יותר נכון לא הפסקתי לזוז בספסל מאחורה.

בעלי נהג, אני לא זוכרת מה דיברנו אם בכלל הצירים כבר היו ממש חזקים, הרגשתי טוב, כאב לי, אבל העוצמה של החיבור העצמי יחד עם האנשים שהיו איתי אפשרו לי להיות בלידה מבלי לדאוג לעולם החיצוני.

הגענו לבית חולים בסביבות תשע, וחיכינו קצת לשירה, בינתיים היתה קצת ירידת מים, שירה הגיעה ואמרה שהמים מיקוניאלים, עלינו למעלה, הצירים היו כבר מאד חזקים והרגשתי שאני בעולם אחר, עולם חסר זמן.

זה כאילו שמעתי את כולם מדברים אבל למילים שלהם לא היתה משמעות, שירה היתה הצינור שלי אל העולם החיצוני, הכניסו אותנו לחדר לידה למוניטור, אבל אז יצאנו חזרה למיון יולדות כי נכנסה מישהי אחרת.

במיון פקעו המים ושטפו את רגליי, הם היו חומים וסמיכים, קצת מלחיץ,  לא ידעתי מה הולך להיות עכשיו, שירה הרגיעה אותי ורופא בדק אותי, פתיחה מלאה צירי לחץ.
זה הרגיש כמו כוח אדיר פועל בגוף שלי עובר מאזור הבטן כלפיי מטה , דוחף החוצה.

ניתאי כבר ממש עוד שנייה מגיע, הידיעה הזו שאני כבר בתוך הלידה, אין דרך אחורה מפה, אימת הניתוח ומפל ההתערבויות שכחה לה.

זה מרגיע, הגל הזה שדוחף את ניתאי החוצה הוא כאב מרפא, זה כאב שיש בו שמחה כל כך גדולה שהוא היה לי הרבה פחות כואב מהצירים לפני, הכניסו אותי מהר לחדר לידה, הרופא כבר היה מוכן עם ואקום, שזה לא משהו ששמתי לב אליו בזמן הלידה.

שירה סיפרה לי אחר כך,  איך היו מיילדות מדהימות,  הם נלחמו שהלידה תהיה טבעית, כמה דחיפות, חתך שאפילו לא  הרגשתי  וב22:15 ניתאי כבר הונח עליי, 45 דקות מרגע שהגענו לבית חולים.

הריון ארוך ולידה קלה, כשהפרי בשל הוא נופל מהעץ בקלות. עשיתי זאת, ילדתי את ניתאי בלידה טבעית ועוצמתית, לאחר שהלידה הראשונה שלי היתה בניתוח קיסרי וההריון הזה ארך לו כל כך.

תינוק של חופש ואומץ, זו ההוויה שלו שליוותה אותי כל ההריון, מהרגע שהוא נוצר ואכן הבאת הרבה חופש ואומץ לסמוך, להכיר, להתחבר פנימה.  אני חוזרת לרגע הזה, ניתאי כבר בן חמישה חודשים, ואני מלאת הכרת תודה, לעצמי, לבעלי המדהים שתמך בי כל כך, לאמא שלי ולשירה, גם אני נולדתי לי מחדש יחד עם ניתאי, סומכת שוב.