ללדת אחרי קיסרי - שירה גרפיט

"אני הולך לבאס אותך. לדעתי זה יגמר בקיסרי נוסף..."

לידת ה-VBAC של באר

סיפור הלידה שלי מתחיל בלידה הקודמת של בתי הראשונה, שלוש שנים לפני הלידה הנוכחית. לידה ראשונה, אנו הורים לעתיד, נרגשים ומצפים. היה לנו ברור שאנו רוצים לידה טבעית, ללא אפידורל וללא התערבויות מיותרות, ונרשמנו בבי"ח לניאדו במרכז ללידה טבעית בהתרגשות רבה. בחודש שמיני התחלנו להבין שיכול להיות שזה לא יקרה, כיוון שהיא סרבה להתהפך למרות כל הנסיונות לעזור לה, ברפואה האלטרנטיבית והקונבנציונלית, והמפגשים שערכנו להכנה ללידה עם הדולה ששכרנו הפכו למפגשי הכנה לניתוח קיסרי. אף רופא אחד לא הסכים לנסות וליילד אותי בלידת עכוז כיוון שהייתה זו הלידה הראשונה שלי ולא היו בטוחים ש"הגוף שלי יודע ללדת". היה לי ברור שהגוף יודע, אבל זה לא היה מספיק משכנע.

הניתוח נקבע ליום ראשון בשבוע, ובתי החליטה שהיא רוצה להוולד בשבת, אז הגענו לבי"ח בשבת בצהריים עם ירידת מים ופתיחה של שני סנטימטר. "אני מרגישה את הטוסיק שלה", אמרה לי האחות שבדקה אותי במיון. "יושבת בול כמו שצריך ללידת עכוז", היא אמרה בחצי חיוך. תוך שעה הייתי בחדר ניתוח, עם תחושת החמצה כל כך קשה, שלא הרפתה ממני לשלוש השנים הבאות, עד לידתה של באר.

כששמעתי את המילים "היא במצג ראש" מפי הרופא שלי באחד המעקבים של ההריון המתקדם, הרגשתי שזכיתי בלוטו. הנה ההזדמנות שלי להוכיח לרפואה המערבית שהגוף יודע ללדת, וזו צריכה להיות נקודת המוצא, ולא ההפך. ויותר מזה, הנה ההזדמנות לעבור את החוויה במלואה, באופן הכי מחובר לטבע, את כל התהליך מראשיתו ועד סופו.

מהלך ההריון היה תקין, והגענו לתאריך הלידה המיוחל, אך דבר לא קורה. בביקורת האחרונה אצל רופא הנשים ניתנה הערכת משקל של 3,600, והרופא מבשר לי שלדעתו זה יגמר בקיסרי נוסף: "תראי, ממה שאני רואה בחדרי לידה זה מה שאני חושב שיקרה. הראש שלה גבוה יחסית לשלב זה, אין מחיקה מלאה של צוואר הרחם (היה 70%), והאגן שלך יחסית צר. יחד עם המשקל היחסית גבוה של העובר אין הרבה סיכוי שתצליחי ללדת אותה לידה רגילה ללא התערבויות. אני רק רוצה להכין אותך לבאות, שלא תתאכזבי."

כיוון שאני מכירה את ההתבטאויות חסרות הביסוס של הרופאים בתחום הזה, בלעתי את הדמעות שעמדו לי בגרון, קמתי מהמיטה, ורק רציתי ללכת משם. למזלי, בן זוגי היה שם איתי, ולא נשאר חייב: "עם כל הכבוד דוקטור, אנחנו לא הולכים ללדת בחדר לידה רגיל, אלא במרכז ללידה טבעית, וזה מאוד שונה מהלידות שאתה מכיר. אתה יודע מה הסטטיסטיקות של הצלחה של לידות ויב"ק בחדרי לידה טבעיים?" הרופא לא התרגש: "אני לא מכיר מחקרים כאלה, אבל אני מאמין שזה מה שיקרה". ואז הוא החל לספר לי על לידה מזעזעת שהיתה לו ממש השבוע שנגמרה בקיסרי. הוא חתם בקלישאה: "בסופו של דבר מה שחשוב לנו זה שהתינוק והאם יהיו בריאים". עניתי לו: "זה חשוב גם לי, תאמין לי, שיותר ממה שזה חשוב לך". בשלב זה הדמעות כבר זלגו, הוא מלמל בהצלחה וסליחה שהוא ביאס אותי, והמשכתי החוצה.

אחרי גלידת ניחומים, התקשרתי למיילדת האישית שלקחנו ללידה הזו והיא שלחה אותי לטיפול שיאצו להנעת לידה, וטלפון נוסף לנטורופת ומטפל ברפואה סינית שאמר לי לבוא דחוף לטיפול דיקור להרגעה ולהרפיה, כי "עשו עליך עבודה טובה של לחץ בלי סיבה וזה לא עמדה להגיע איתה ללידה". כמה שהוא צדק.

בוקר אחרי הדיקור ירד הפקק הרירי, ובוקר לאחר השיאצו התעוררתי מצירים שהחלו לפנות בוקר. אנחנו שמים את הבת הגדולה בגן, הצירים מתגברים וכואבים, ונוסעים לבי"ח לניאדו. מבחינתי זו לידה ראשונה ואין לי מושג לאיזו רמת כאב זה הולך להגיע. כל ציר נראה לי שיא של כאב בלתי יתואר. אני מיישמת את הטיפים של המטפלת בשיאצו ונושמת לתוך הכאב.

הגענו לבי"ח עם פתיחה של 2 ס"מ. צוואר מחוק לגמרי. מתחילים להסתובב בביה"ח, מתחמקים ממבטי הרחמים של האנשים בלובי בכל פעם שאני בציר כואב. אחרי שעה חוזרים, פתיחה 3. אני כבר לא יכולה להסתובב ומרגישה צורך עז להסתגר בחדר כלשהו ולהכנס לתוך עצמי בלי הפרעות. במיון זורמים איתי, ונותנים לי חדר לידה רגיל, עד שיתפנה חדר הלידה הטבעית. אני מתמסרת לצירים, על כדור פיזיו שעוזר לי מאוד. בשלב הזה אמא שלי מגיעה באופן לא מתוכנן ומשום מה זה מרגיש לי נכון שהיא תהיה שם לידי יחד עם בן זוגי. משהו בנוכחות שלה נתן לי בטחון. ההתקדמות היתה איטית, כל שעה בודקים פתיחה אך אני עדיין על פתיחה 3. משהו בי מתחיל לפחד מעוצמת הכאבים שעדיין מצפה לי בהמשך, ואני מתחילה לחשוב על אפידורל. אמא שלי לא מוותרת לי, וגם המיילדת נכנסת לתמונה. אנחנו מחליטים לחכות לבדיקת הפתיחה הבאה, והנה התקדמנו לפתיחה 4. פתאום הרגשתי גל של אנרגיה והחלטתי שהולכים עם זה עד הסוף, בלי אפידורל. יש משהו מתגמל בכך שאומנם יש התגברות ברמת הכאב, אבל יש התקדמות בתהליך הלידה. הכאבים הם לא לחינם וזה מה שנתן לי כוח.

כאן אני נכנסת למצב מדיטטיבי, ישובה על המיטה, אמא מצד ימין, בן זוגי מצד שמאל, אני לוחצת את ידיהם בזמן הציר ונושמת, פשוט נושמת פנימה ומדמיינת איך צוואר הרחם נפתח עוד ועוד. משתמשת בצירים לכוח פנימי. המיילדת מבשרת שחדר הלידה תכף מתפנה, אנחנו בפתיחה חמש. כבר צהריים מאוחרים. מתקדם לאט אבל אני בשלי. מתעלמת ממה שקורה מבחוץ. תנועות מעגליות בישיבה שלמדתי ביוגה שעשיתי בהריון הקודם, ובצירים דממה מוחלטת ונשימות, רק נשימות.

בפתיחה שש אני מודיעה למיילדת שאני צריכה אמבטיה, צריכה מים, צריכה שינוי סביבה מהותי. אנחנו עוברים למרכז הלידה היישר לאמבטיה. מדליקים נרות ריחניים, שמנים ארומטיים, והצירים עולים שלב. אני שוכבת על הצד בתוך המים וזו הקלה עצומה, אך הצירים עדיין כואבים מאוד והמיילדת מתעקשת שבכל ציר אתהפך לעמידת שש ואתחיל להוציא קולות עמוקים של נהמות עד שמסתיים הציר. הכל מתקדם בקצב די מהיר מכאן, אמא מעסה אותי בגב, המיילדת בודקת פתיחה מבלי שארגיש, ואנחנו כבר בפתיחה 8, ואח"כ תשע וחצי ואני כבר מתחילה להשתגע ולמלמל כל מיני דברים שאח"כ קשה לי לזכור אותם, ובאופן כללי אני מרגישה כמו חיה שיש לה רק משימה אחת: ללדת!

בפתיחה עשר אני מקבלת אישור להתחיל ללחוץ, ואנחנו עוברים למיטה. לפני שמתחילים ללחוץ, המיילדת מכריזה שמדליקים נרות שבת כי היא נכנסת אוטוטו. אני מדליקה נרות עם אמא, ובן זוגי מתקשר לאמא שלו ששומרת על הגדולה שידליקו גם הן נרות שבת. כאן הפחד חוזר אלי. פחד עמוק שהתינוקת לא תצליח לצאת החוצה לעולם ותשאר תקועה בתוכי לנצח. אני מתחילה ללחוץ, אך אני מאבדת פוקוס ולא מצליחה ללחוץ כמו שצריך.

אחרי שעה של צירי לחץ המיילדת מסבירה לי שאם תוך שעה הראש לא יהיה בחוץ, היא תצטרך לקרוא לרופא, כי שעתיים זה הקו האדום בלידת VBAC, מחשש לקרע ברחם. היא מתחילה להכריח אותי לקום, להתלות על סולם ולכרוע, לכרוע כשאני שעונה על בן זוגי, לכרוע במקלחת עם טוש על הגב, רק להיות במאונך ולא במאוזן. יש התקדמות, רואים את הראש מבצבץ, אך הוא מתקדם החוצה, כמעט יוצא ואז נסוג לאחור. אני עדיין לא משחררת, עדיין מפחדת להקרע ולהפתח.

רבע שעה לפני הדד-ליין יוצאים ממני כוחות חייתיים, ואני מחליטה שהיא הולכת לצאת עכשיו. כמה לחיצות חזקות ונכונות, והראש בחוץ. אני חושבת שבזה זה נגמר, אבל המיילדת לא מפסיקה להפעיל אותי: "תני לי את הידיים שלך, את הולכת לעשות משהו שלא תשכחי בחיים". היא לוקחת את שתי ידי, מניחה אותם על כתפיים זעירות ורכות, ובלי להבין מה אני עושה אני שולפת את התינוקת המתוקה הזאת החוצה מתוכי.

היא משתעלת עלי את השיעול הראשון, ומתחילה לנשום, ולזחול לעבר הפטמה. אני מסתכלת עליה והיא כל כך ורודה וחזקה. אני לא מאמינה שזה נגמר, לא מאמינה שעשינו את זה יחד.

יצאתי עם כמה תפרים קטנים, ולא הפסקתי לברך ולהודות על המתנה הענקית הזו שנתנה לי באר. הידיעה שגוף האדם הוא סוג של באר של כוחות נפש שגם כשנדמה שכבר כלו כל הכוחות, פתאום מגיעים כוחות חדשים, עוצמתיים ונפלאים עוד יותר. הם קיימים שם. אפילו שלא רואים אותם.

נשארנו בחדר הלידה הזה עוד שעתיים, בן זוגי חתך את חבל הטבור רק לאחר שהפסיק לפעום, השליה יצאה בשלמותה, ואני הנקתי את באר שמיד תפסה את הפטמות והחלה לינוק בהתלהבות כאילו היא עושה את זה כבר שנים. היו אלו שעתיים של פיצוי על השעתיים שביליתי בחדר ההתאוששות לאחר הניתוח הקיסרי, משותקת בשתי רגלי, רק חולמת על התינוקת שמחכה לי בתינוקיה ולא מבינה איך נשלפה פתאום מהרחם החם והנעים שהיתה בו תשעה חודשים.

היום, שבועיים אחרי, אני עדיין נזכרת בתמונות ותחושות מהחוויה המדהימה הזו, ורק מחכה להגיע לרופא שלי שוב, ולהגיש לו את תעודת השחרור מבית החולים:

סוג של תעודת בגרות שניה.