ללדת אחרי קיסרי - שירה גרפיט

סיפור ארוך ללידה קצרה...

כמו כל ויב"ק, הסיפור הזה מתחיל בלידה הקודמת לפני 3 שנים. הלידה התחילה בירידת מים בשבוע 40+5 ומיד אחריה התחילו צירים סדירים וכואבים אבל הפתיחה פשוט לא התקדמה (לידה ראשונה...). אחרי 12 שעות, בפתיחה 4, לקחתי אפידורל שגם לא עזר, אחרי פיטוצין ועוד זמן הגעתי לפתיחה מלאה ולצירי לחץ. אבל העובר נכנס לא טוב לתעלה ופשוט נתקע ואחרי שעתיים של צירי לחץ הריצו אותי לחדר ניתוח.

ההריון הנוכחי-

היה הרבה יותר רגוע מהקודם. כל הבדיקות היו תקינות, למעט העמסת  סוכר של 50, אבל ה-100 היתה תקינה. אבל  לי נמאס מאוד מוקדם, כבר מתחילת תשיעי  הצהרתי שאני מוכנה ללדת עכשיו. היה  לי כבד, לא ישנתי והייתי מאוד חסרת סבלנות. החלטתי לנסות כל זירוז אפשרי כדי  לקדם את הלידה וכדי לנסות להימנע מהערכת משקל גבוהה מדי שתסכן את הנסיון לויב"ק. בנוסף, החלטתי לעשות את כל המאמצים כדי להצליח בויב"ק- קראתי את הספר "לידה פעילה" הלוך וחזור, שיננתי משפטים חיוביים וכמובן לקחנו דולה.

בשבוע 37 התחלתי לשתות עלי פטל, ניסינו כל זירוז טבעי אפשרי. בשבוע 39 הלכתי לטיפול רפלקסולוגיה שהביא להתכווצויות חזקות מהרגיל, אבל הן נרגעו לאחר לילה של שינה. ביום התל"מ, יום שישי, הלכתי לטיפול בדיקור אצל מישהי שהיא גם מיילדת. היא עשתה הערכת משקל ידנית והעריכה שהעובר 3.5 בערך. עשתה לי טיפול דיקור, לראשונה בחיי, והיה נחמד. אבל המשך יום שישי עבר בלי שום שינוי וקצת התאכזבתי...

שבת בבוקר-

כבר מהבוקר היו הפרשות שונות מהרגיל, חלקן אפילו עם קצת  פסי דם בתוכן. התרגשתי מאוד, בעלי כבר יצא לבית כנסת אז לא יכולתי לשתף אותו. אחר כך התחילו טיפה התכווצויות שהיו קצת יותר חזקות מכרגיל והגיעו בערך כל 10 דקות אבל מדי פעם נפסקו. כשהלכנו לאסוף את בעלי מבית כנסת סיפרתי לו שיש לי הרגשה שמשהו מתחיל, אבל שנינו כבר היינו סקפטיים, בכל זאת, אני רק יום אחרי התל"מ ופעם שעברה ילדתי ב-41...

11:00- יושבים לארוחת שבת אצל חמי וחמותי שגרים 5 דקות הליכה מאיתנו ביישוב. אני יושבת עם השעון של בעלי לידי ומתזמנת את ההתכווצויות, אבל עדיין מסוגלת לאכול. באמצע הביס אני פתאום מרגישה "פק" ומרגישה שמשהו מתחיל לנזול ממני. רצה לשירותים ומתיישבת על האסלה. הייתי מאוד נבוכה ולא ידעתי מה אני אמורה לעשות עכשיו, איך יוצאים מהשירותים במצב כזה? קוראת לבעלי שיבוא. הוא מגיע ואנחנו מסתגרים בשירותים ומנסים להבין מה עושים מפה. הבן הגדול בינתיים ליד השולחן מרגיש שמשהו קורה, אבל מזל שהוא קשור לחמותי אז היא מרגיעה אותו. בסוף אני יוצאת מהשירותים והולכת ישר הביתה בלי להגיד שלום לאף אחד, אפילו לא לגדול. בעלי נשאר עוד קצת ומצטרף אלי בבית אחרי איזה רבע שעה. מארגנים תיק לגדול ובעלי לוקח את התיק להורים שלו ונפרד מהגדול שם. אני בבית בינתיים, מתקלחת, מודיעה לדולה שזה מתחיל, היא מציעה לעשות עיסוי פטמות כדי להביא את הצירים. זה ממש לא נעים לי אבל אני עושה טיפה.

11:30- מתחילים הצירים. הצירים מתחילים ישר במרווחים  של 5 דקות, אבל בינתיים הם לא  כואבים. אני מעבירה את הזמן, שוטפת  כלים, מסיימת לארגן את התיק  ללידה. כשיש ציר אני רוכנת  קדימה למעבירה אותו בסיבובי  אגן. הצירים מתחזקים לאט ומגיעים  כל 4 דקות. אני נכנסת שוב למקלחת, מדהים איך שזה גורם לי להרגיש  טוב. בזמן הצירים בעלי עושה  לי עיסוי חזק בגב וזה נעים. מדברים עם הדולה כל שעה כדי  לעדכן. תכננתי למשוך כמה שיותר  בבית כדי להגיע בפתיחה מתקדמת  לחדר לידה, אז אני מנסה להתמודד  עם הצירים בבית. בין הצירים  בעלי מקריא לי משפטים חיוביים  ואני חוזרת אחריו.

14:00- הצירים כל 3 דקות  והם כבר חזקים, אני צריכה  להתרכז בהם. מתקשרים לדולה להתייעץ  והיא שומעת אותי גונחת בזמן  הציר ומציעה שנצא לכיוון בי"ח,  יש לנו 40 דקות נסיעה. יוצאים  לכיוון פוריה. הנסיעה עצמה זוועה, אין אפשרות לזוז כמו שצריך בזמן ציר.

14:45- מגיעים למיון  יולדות, רואים שאני כאובה אז  מכניסים אותי ישר לקבלה. לשמחתנו  אנחנו פוגשים שם את נורית,  מיילדת שאני מכירה אישית (והיא  גם זו שהיתה איתי בסוף הלידה הקודמת). נורית מקבלת אותנו, עושים מוניטור בעמידה אבל הוא לא קולט טוב, נורית מוותרת לנו... נורית בודקת פתיחה- פתיחה 4, ראש מאוד מאוד נמוך, כבר במינוס 1. ישששששש, איזה אושר! אני כל כך מאושרת שהגעתי עם פתיחה שהיא כבר מתקדמת. אני מתחילה כבר להרגיש לחץ ונורית מסבירה לי שזה בגלל שהראש כל כך נמוך. עושים הערכת משקל עם אולטראסאונד, מעריכים 3.700 בערך, נורית מתקשה להעריך ידנית כי הראש כל כך נמוך. יאללה, עוברים לחדרי לידה.

מכאן הזמנים לא מדוייקים, לא עקבתי...

15:30 בערך מגיעים לחדר  לידה, נורית מבקשת שנעשה מוניטור  ואחר כך אוכל להיכנס למקלחת. עושים מוניטור בשכיבה וזה זוועה.  הצירים כל כך כואבים ככה.  עשינו בערך 20 דקות מוניטור שיצא  תקין. ונכנסתי לאמבטיה (אבל בלי  למלא מים בגלל הירידת מים). באמבטיה הייתי על שש כשבין הצירים הנחתי את הראש על שפת האמבטיה, או עם כדור, או בעמידה, וכל הזמן הזה בעלי יושב עם הטוש ביד ומשפריץ לי מים חמים על הגב. יוצאת מהמקלחת אחרי בערך חצי שעה רק כדי לעשות שוב מוניטור ובדיקת פתיחה- פתיחה 5++, ווהוו! זה מתקדם! הצירים עצמם כואבים מאוד, בזמן הציר הדולה מעסה לי את הגב התחתון ואני נתלית על בעלי או נשענת עליו.

בזמן הצירים אני מוציאה קולות נמוכים ומנסה לשחרר את כל האיזור למטה, לפתוח את צוואר הרחם. הדולה ובעלי בכל ציר מעודדים אותי, מזכירים לי שהציר תיכף נגמר ושאני צריכה לשחרר ולהרפות. מסיימים מוניטור וחוזרים למקלחת לעוד חצי שעה. הצירים ממש כואבים אבל במקלחת אני מסוגלת להתמודד איתם. אני לא מכירה צירים כאלו כי בשלב הזה בלידה הקודמת הייתי עם אפידורל. זה כואב ממש, אבל בהפוגות בין הצירים אני תוהה אם זה הכי כואב שזה יגיע, כי עם זה אני מסוגלת להתמודד. בין הצירים אני נחה, לא מסוגלת לדבר, לא מסוגלת להתייחס לאף אחד.

אחרי המקלחת שוב מוניטור, בזמן המוניטור אני מתחילה להתייאש ואומרת לבעלי שאני לא מסוגלת, הצירים כל כך כואבים בשכיבה, אני מנסה להניע את האגן כמה שיותר בשכיבה אבל זה קשה. הוא מעודד אותי שזה תיכף נגמר ונורית מוותרת לנו קצת ומורידה את המוניטור מוקדם יותר. בדיקת פתיחה- 7++. אני בשוק שזה מתקדם כל כך מהר, איזה אושר, זה נותן לי הרבה כוחות להתמודד עם הצירים. אני רוצה להיכנס שוב למקלחת אבל נורית מבקשת שנעשה שוב מוניטור, הפעם מנסים בעמידה, בעלי מצמיד את המוניטור לבטן שלי ואני עומדת ומתנועעת בצירים. אני מרגישה לחץ מטורף ואומרת לנורית, והיא אומרת אני יכולה ללחוץ קצת בצירים. הלחץ רק מתגבר. נורית רוצה לבדוק שוב פתיחה, אני תוהה למה, הרי עבר רק איזה רבע שעה מהבדיקה הקודמת. אני עולה למיטה, בידיעה ברורה שמיד אחרי זה אני רצה למקלחת.

ואז נורית בודקת אותי, ואומרת לי להתחיל ללחוץ. מה????? הרגע הייתי  בפתיחה 7! אני לא כל כך מבינה מה קורה, אבל הלחץ הוא כל כך גדול שאני פשוט לוחצת. הדולה רומזת לי לבקש לעבור  לעמידת שש או לשכיבה על הצד, אבל נורית  אומרת שהיא ככל הנראה תצטרך  לעשות חתך ועל שש זה לא יהיה אפשרי. עוברת לשכיבה על הצד, בעלי מולי, הדולה  מאחורי מרעננת לי את הפנים עם מגבת רטובה. אני מתחילה ללחוץ, זה קשה וכואב  ואני מרגישה שאין בי כבר כוחות. זה גם השלב שהלידה הקודמת נתקעה אז איפשהו בפנים יש בי חוסר אמונה שאני מסוגלת להוציא אותו ככה. נורית עושה חתך עם הרדמה, אני לא מרגישה בכלל. אני לוחצת במשך איזה 4 צירים, כל לחיצה מלווה בשאגה מטורפת, כשכל הזמן הזה נורית גם מנטרת את הדופק של העובר. באיזשהו שלב נורית אומרת לי שבציר הזה אני ממש חייבת להוציא אותו אבל אני לוחצת ולא מצליחה להוציא אותו. מגיע עוד ציר ונורית מודיעה לי שאין לי ברירה, הפעם אני מוציאה אותו. הדולה מזכירה לי לנשוף "sh" בזמן הלחיצות ואני עושה את זה ואז אני מרגישה צריבה ופתאום מניחים עלי גור קטן חלקלק ולא כואב יותר. בכלל לא כואב יותר.

18:50- פלג יצא לאויר העולם. חבל הטבור היה קצר ובגלל זה היה לו קצת קשה לצאת. מסתבר שבזמן הלחיצות היו ירידות בדופק ולכן נורית הלחיצה אותי להוציא אותו, היא לא רצתה שיגיע רופא ויתחיל להלחיץ עם התערבויות אז היא הודיעה לי שעכשיו הוא ייצא. אף מיילדת אחרת לא היתה עושה את זה, מזל שהיה לנו את נורית.

ואני בהלם. אני בשוק שהצלחתי, אני בשוק שהוא יצא בלידה  רגילה, אני בשוק מהמהלך המהיר של הלידה. אני בהלם מוחלט. אני אומרת שוב  ושוב לבעלי "עשיתי את זה, אני לא מאמינה, עשיתי את זה". שנינו מתרגשים  מאוד.

שוקלים אותו- 3.900. מכובד  ביותר. מזל שההערכת משקל היתה מוטעית... הוא מלא קצת בנוזלים אז הוא לא רוצה לינוק, עושים לו סאקשיין ומחזירים לי אותו. בינתיים השליה יוצאת ואחר כך תופרים אותי. אני כל כך בהיי שכלום לא מזיז לי.

עוברים לחדר אחר, פלג  יונק בשמחה רבה. אני עדיין בשוק, לא מאמינה שזה נגמר.

הצלחתי!!!

כל מה שרציתי שיהיה  בלידה התקיים. היתה לי לידה בדיוק  כמו שרציתי. איזה כיף!

התובנות שלי:

* במהלך ההריון עברתי שוב ושוב על הלידה הקודמת וזיהיתי את כל הנקודות שבהן יכולתי לשפר (למשוך בבית, תנועה בזמן צירים, לא לקחת אפידורל ועוד). ההכנה הזאת עזרה לי להתמקד לקראת הלידה ולתכנן מה אני רוצה שיקרה בה.

* דולה- היתה לנו דולה מדהימה (מתלמדת אבל אלופה...) שעזרה מאוד, היא גם פינתה את בעלי לתמיכה נפשית וגם נתנה כזו בעצמה.

* החשיבות של חשיבה חיובית - הגעתי ללידה בהחלטה שאני הולכת ללדת רגיל, שאני יודעת ללדת, שאני אצליח לעשות את זה. והחשיבה הזאת החזיקה אותי גם בצירים הכי כואבים.

הכנה מראש- ממליצה מאוד על הספר "לידה פעילה". אני גם חפרתי באינטרנט וקראתי כמעט כל סיפור לידת ויב"ק שקיים, אני מרגישה שזה מאוד עזר לי גם להתכונן למה שיהיה וגם להאמין ביכולת שלי להצליח.