ללדת אחרי קיסרי - שירה גרפיט

בוז'ונסקי הקטן (שם עוברי) לא הסכים להתהפך.

ניסינו הרבה דברים כולל הליכות טוסיק לאורך הסלון, עמידות נר שונות ומשונות, סלטות בברכה שרני עשה לי כל יום, ואפילו נסיון היפוך קשה ב"מעייני הישועה", שלא הביא לישועה (ניסו לשכנע אותנו להשאר כבר שם ללדת, וברחנו).

קיוינו שיתהפך עד הרגע האחרון ובמקביל בררנו על אפשרויות ללידת עכוז ואגינלית. המיילדת שלנו לא התלהבה לעשות את זה בבית, בגלל אי ההסכמה הממסדית לעניין, ואף בית חולים לא ממש מעוניין בזה, יותר נכון כולם בבהלה טוטלית . בלניאדו זה אפשרי עם דר' הלוי אבל לא בלידה ראשונה, ובביקור חולים זה גם אפשרי "אם נמצא במשמרת רופא שיודע איך, ובכל אופן אנחנו ממליצים על אפידורל, בשכיבה ובטוח יחתכו לך". לי התחילו כבר סרטים של תחושת אשמה וכבר קיבלתי בתוכי (אחרי ויתור על האגו והפנטזיה של לידה בבית) את האפשרות של קיסרי. ואז התחלתי לחרוש באינטרנט, כולל באתר של באופן, והבנתי שהכל עניין של "לדעת איך לילד עכוז". הבעייה שמשנת 2000 הפסיקו כמעט לגמרי ליילד עכוז בארץ בגלל מחקר מאד לא אמין של קנדית אחת. הרגשתי בכושר (תרגלתי יוגה כל יום, הריון תקין, מצב רוח טוב), העובר היה קטן יחסית והקול הפנימי אמר לא לוותר. פנינו אל רופא מיילד והוא הסכים ללידת בית, קצת רחוק, אבל ישראל ארץ קטנה ברוך השם. המיילדת הסכימה לבוא לתמיכה נוספת.

הלידה החלה בסוף החודש התשיעי להריוני, ביום שני בערב (28/12/09) ב19:30 ואסף נולד באותו לילה ביום שלישי, ה29/12 ב2לפנות בוקר (סה"כ 6 וחצי שעות).

זה התחיל בירידת מים איטית, לא הייתי בטוחה שזה זה, אבל בכל אופן, רני לא נסע להרצאה על בודהיזם אלא נשאר איתי בבית (מה אישה לא עושה כדי
שבעלה ישאר איתה...) ויצאנו לטיול קטן בשכונה. הגענו למסקנה שאנחנו מסכימים ללדת היום...

איך שחזרנו הבייתה התחילו צירים. היה איזה כמה זמן שהם עוד היו קלילים ושכבתי בסלון "לשמור כוחות". רני אמר שזה רק ההתחלה ובטח עוד ייקח המון זמן, לידה ראשונה.

הוא טעה. מהר מאד הצירים החלו להתגבר, והוא עדיין ניסה לשכנע אותי שזה רק ה "קדם-קדם צירים" וזה עוד כלום. בכל אופן התחלנו לארגן תיק לבית חולים "ליתר בטחון, שיהיה".

הצירים לא חיכו לאף אחד והתגברו בקצב יפה ומהיר. התמקמתי בחדר שינה, עם אורות מעומעמים. זה כואב!

טלפון לחברה תומכת ולמיילדת: "בואו, אני לא יודעת אם זה ההתחלה או ההמשך אבל צריכה את עזרתכן, זה בטוח כואב".
ובינתיים-הגוף שלי מצא את הכלים שהוא מכיר: תנועה ,ריקוד של הגוף התת-מודע (שיטה שלמדתי בהודו אצל מורה בוטו יפניsubbody ‏http://www.subbody.net/‏), קולות ממעמקי הנשייה- צעקות, נהמות, געיות ופעיות, פרצופים, אגן, כפות ידיים , הטוסיק זז, הרגליים. אני נשענת עם הידיים על המיטה או על השיש של הכיור וזזה. נחה בין ציר לציר. אני חיה, אני פרה, אני עגל, אני איש זקן, אני עובר בבטן, אני ג'וק מעוך אני אחד עם ההוויה, עם הכאב. "כל הכבוד לכל הנשים! " , מרגישה שכל הנשים בהיסטוריה האנושית מסכלות ותומכות, מעריצה כל אחת ואחת.

מתישהו, אולי בחצות, איבדתי חוש זמן, מגיעות המיילדת והחברה. יש לי פתיחה של 7-8 ס"מ !
רני, שבינתיים ממלא את הברכה במטבח, בשוק. כבר? מה, זה לא ה"קדם צירים"? (אם היה אפשר למדוד כאב...)
קוראים לרופא שיבוא מהר. הוא יוצא לדרך מיסוד המעלה, נוהג במהירות שתואמת רופאים מיילדים בלילה.
הבנות מעסות לי את הגב והירכיים, איזו הצלה! וכואב כל כך!

המיילדת אומרת לי לראות שמשהו גדול יוצא, ואני מדמיינת את האגן שלי נפתח וכדור הארץ יוצא בשעריו.
באיזשהו שלב נגמר הקטע הזה ויש איזו מנוחה קטנה, קצרה אבל חשובה.
ואז מתחילים הצירי לחץ.

שלב הצירי לחץ לא היה מאד ארוך יחסית (אולי 20 דק' חצי שעה) ואיפושהו במהלכו, מעט לפני יציאת התינוק הרופא הגיע.
לפי הוראות המיילדת עברתי לכריעה, רני ישוב על כסא תומך בי מאחורה.
בלידת עכוז לא נוגעים בתינוק עד שכל הגוף יוצא. רק בהוצאת הראש נוגעים ומתערבים.
והוא התחיל לצאת.

בהתחלה הטוסיק. אח"כ שאר הגוף. כאן לא דחפתי. רציתי שיצא בקצב שלו, לאפשר פתיחה מקסימלית לשלב יציאת הראש.
ואז כשהגוף היה בחוץ והראש בפנים הרופא הכניס אצבע לפה של התינוק (כדי למנוע "רפלקס החייל"- הרמת הראש) והתינוק מצמיד ראש לחזה, והרופא עוזר לו להתברג החוצה. בשלב הזה המיילדת אמרה לי: "עכשיו תדחפי!" ואני- דחפתי. צעקתי בכל הכח ודמיינתי אור גדול יורד מהשמיים (כנראה לא רק דמיינתי). הראש של אסף היה בחוץ. הוא שכב לרגע, הרופא הרים אותו והוא התחיל לנשום ולנוע. איזה קסם! הפנים שלו- בודהא קטן!

איזה אור בבית! איזו שמחה! איזה מזל שילדתי בבית. שזה הצליח, שלא הגענו לבי"ח, שלא הסתיים בקיסרי, שאני מניקה מההתחלה, שכולנו בריאים.

הוא מתעורר...

אני רוצה לכתוב כמה דברים של אחרי הלידה.
קודם כל, אני מרגישה הודיה גדולה לאתר באופן_טבעי‏.
אילולי האתר הזה לא היה ברשותי את הידע שהייתי צריכה ואת התמיכה בנושא.
גם בזמן ההריון וגם עכשיו אני מקבלת כאן המון.

מרוב התרגשות שכחתי לציין שבניגוד אולי למה שחושבים על לידת עכוז, ולהבטחתה של אחראית חדר לידה ב"ביקור חולים", לא חייבים חתך, ולמעשה בסיום הלידה היה לי קרע אחד בפרינאום שלא דרש תפירה.
אסף נולד במשקל של 2.900 ק"ג.

ולגבי לידת עכוז. יש בי כעס גדול על כך שהיום בארץ מצג עכוז=קיסרי.
חשוב לאמר שזה לא כך בכל העולם (קראתי שבהולנד לידת עכוז ואגינלית הרבה יותר מקובלת),
ושהידע החשוב הזה הולך ונעלם מבתי החולים וגם מלידות הבית וזה הרבה בגלל פחד שגורר חוסר ידע וחסר ידע שיוצר פחד.
אני קוראת למיילדות ולרופאים לשמור את הידע ולהעביר אותו הלאה, וזה יכול לקרות רק אם היולדות עצמן ירצו ללדת כך ויאמינו ביכולתן.
אני לא שוללת כמובן קיסרי במקרה של מצג עכוז אבל לא כאפשרות היחידה.

תודה לתגובות האוהדות שזורמות כבר עכשיו.

מרוב התרגשות שכחתי לציין שבניגוד אולי למה שחושבים על לידת עכוז, ולהבטחתה של אחראית חדר לידה ב"ביקור חולים", לא חייבים חתך, ולמעשה בסיום הלידה היה לי קרע אחד בפרינאום שלא דרש תפירה.
אסף נולד במשקל של 2.900 ק"ג.