ללדת אחרי קיסרי - שירה גרפיט

מרחשי הלב (או מרחשי הצלקות של הניתוח הקיסרי)

התסכול, הכאב, אי ההשלמה, הפגיעות, תחושת הכישלון ושוב הכאב אינם מרפים.

יש ימים טובים יותר, יש פחות. הימים הטובים פחות הם אותם הימים בהן חברה טובה יולדת ומתארת לך כל פרט בלידה גם בלי שביקשת או רצית. הרגע הקשה ביותר הוא שבשיא חוצפתה היא גם אומרת "אל תשאלי איזו לידה קשה הייתה לי" "שש שעות עד שהוא היה בחוץ". הימים הטובים פחות הם הימים בהם את מרגישה שהחסידה ביקרה את כולן. ואת חושבת לעצמך, איזה כייף להן, לפחות להן יש סיכוי לחוות לידה. הימים הטובים פחות הם הימים בהן את שוקלת ורוצה עוד ילד, כי את רוצה משפחה גדולה אך אחותך, שילדה בלידה רגילה, ילד אחד (בינתיים) אומרת לך שאין לך סיכוי וזה מסוכן. ובאותו הקשר יום קשה במיוחד, הוא היום שאת אחרי ניתוח קיסרי שלישי מנסה בדיוק להסתובב במיטה בזהירות שלא יכאב ובחמש בבוקר עד שאת תופסת תנומה מתקשרת אמא שלך מחדר לידה וצועקת "את לא תאמיני אחותך ילדה לפני חמש דקות, מדהים, ראיתי הכל, ובכזו קלות" ומיד אומרת "אוי סליחה לא התכוונתי להכאיב לך". ואת חושבת לעצמך, אני כבר עם שלושה ילדים והיא רק עכשיו ילדה אבל היא יודעת מהי לידה, ואני לא!!!!

יום כואב הוא יום בו את אומרת שאת רוצה עוד ילד וסבתא שלך אומרת לך, "מה את כבר לא יכולה יותר".

ויש עוד הרבה דוגמאות לימים הקשים האלו.

הקושי גובר בעיקר נוכח התחושה, שלא ידעתי לקחת שליטה. מטבעי אני ביישנית, לא אוהבת מלחמות. ילדתי בגיל צעיר ולא ידעתי לעמוד על זכותי. ולצערי גם לא נתקלתי באנשי מקצוע שאפשרו לי לעשות זאת.

אני חווה פעמים רבות תחושה של פספוס וכעס.

בלידה הראשונה, הגעתי לפתיחה מלאה. ילדתי ברמב"ם. מאז כף רגלי לא דרכה ומקווה שכל עוד אהיה בשליטה היא גם לא תדרוך שם. הרופא אמר שהלידה לא מתקדמת ויש לנתח. התחננתי שלא ואז הוא אמר "זו האחריות שלך אם התינוק ימות". מרוב לחץ בכיתי שאני רוצה לחזור הביתה. אני לא זוכרת את שמו ואפילו לא את המראה שלו. אני רק זוכרת חיוך זחוח, והתעלמות מוחלטת. בשניות הוא הביא לי עט וטופס לניתוח. מאחר ולא הייתי במצב של חירום הצלחתי בנחת לקרוא את כל הסיכונים. אמרתי לו שזה מפחיד ושוב, החיוך הזחוח והמשפט "תתעלמי, תמיד כותבים את זה תחתמי וזהו הכל יהיה בסדר". וחתמתי. בניתוח הרגשתי כאילו מוצאים לי את הלב., זה כאב! . בשיקום, הרגשתי כאילו מוצאים לי את הנשמה. האחות ההעמידה אותי באגרסיביות ובצעקות על הרגליים. במקלחת הראשונה, (בכלל הייתי בהלם שמישהו צריך לקלח אותי) היא שפשפה בחוזקה את הצלקת תוך כדי שאני צורחת ובוכה. בלילה הראשון נאלצתי לזחול על 4 כדי להגיע לחדר תינוקות ולראות את בתי. וזו רק ההתחלה. היו זיהומים בצלקת ואשפוזים בגלל דימומים ועוד מני חוויות מזעזעות.

בלידה השנייה , בוולפסון הייתה פתיחה מלאה, שוב! ראו כבר את הראש! המיילדת אמרה "איזו לידה טובה, איזו התקדמות" אבל אז, ירידה קלה בדופק. ואז שני רופאים ששוב אני לא זוכרת את המראה רק את המבט ההמום שלהם, מתמחים! חושבים מה לעשות. ומחליטים, בהרף עיין קיסרי! אפילו לא הגיע אליי רופא מומחה. לא התייעצו לא שאלו. יד קלה על הסכין. והיא הייתה כ"כ קלה שפצעו את בתי עם סכין המנתחים!. 12 שעות חלפו עד שראיתי כמה היא יפה.

כ"כ רציתי ללדת לידה רגילה את הבן השלישי. אבל כולם מסביב הפחידו!!!!! זה לא קרה!!!! מה שכן אני זוכרת שהייתי במרתף קר מתאוששת (למרות שהבטיחו לי שזה לא יקרה) מתחננת שיתנו לבעלי להיכנס, שיספר לי קצת על הילד שלי. ניסתי להיות מאוד נחמדה, כדי שלא ישכחו ואתי ויעלו אותי כבר למחלקה ואולי יועילו להחליף לי מיטה שלא עומדת ליפול! כי למרות שלא הרגשתי את הרגליים הבנתי שהמיטה נורא מתנדנדת.

לפני מספר ימים לקחתי טרמפ, חברה. ניסתי להימנע מסיפורי לידות. היא דיברה. ואז שאלה," מה את לא אוהבת את הרגע שבו את מרגישה הקלה, והתינוק יוצא ושמים אותו עלייך" נלחמתי בדמעה שלא תצא, ואמרתי "אני לא יודעת ולא אדע לעולם את התחושה הזו".

אנשים (האנשים שאומרים זאת, הם או גברים או נשים שילדו!)

אומרים לי שאני מתעסקת בקטנות ושאני צריכה להודות שיש לי ילדים.

ברור שאני מודה. אבל אחת ולתמיד אין קשר בין תחושת הכאב והפספוס בלידה לשמחת ההורות ולהכרת התודה שיש לי ילדים.

עד היום אני מאחלת שאולי יהיה נס וכן אצליח לחוות את התחושה! אבל נסים קורים רק לפעמים!

   מתחושותיה של אישה (רציתי לכתוב שילדה בקיסרי) אך לא ילדתי!