ללדת אחרי קיסרי - שירה גרפיט

אז לפני שאני עוזבת את הפורום....
(לפחות לבינתיים...לטובת ההחלמה האישית שלי....)
כמה מילות פרידה, כמה מילים על וולפסון, כמה דברים שעברו לי בראש ורציתי לחלוק, טיפים לבנות שעוברות קיסרי וקצת על הכמעט נסיון לידה והניתוח הקיסרי השני שלי למי שמעוניינת, ואולי גם קצת לעצמי.
הכל נכתב בסדר הנוכחי, כי אני אישית לא ממליצה לבנות בדרכן לויבק לקרוא טיפים וסיפורי קיסרי....

אז ללא ספק, התמיכה כאן היא אדירה. ורק מי שעברה קיסרי מבינה את המשמעות של לעבור קיסרי....

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*
ואני חשבתי לעצמי.... אם כולם היו תומכים בכולם כמו התמיכה שיש כאן. העולם היה מקום טוב יותר. אם יש משהו שלקחתי מכאן, זה באמת להשתדל לפרגן ולהיות אדם טוב יותר גם סתם כך לאנשים זרים, ללא סיבה, כמו שהבנות כאן אחת לשניה. זה מדהים בעיני.
~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*

אז אחרי 2 לידות שהסתיימו בקיסרי, וימי אשפוז בהתאם לקיסרי, כמה מילים על וולפסון. (ושיהיה ברור, שאני אדם מאוד ביקורתי)
יש כאן בפורום נטיה להבריח ולהרחיק את כולן מוולפסון, ודעתי היא כזאת:
(כמובן שמדובר על *רוב* הצוות בוולפסון. תמיד יש יוצאים מן הכלל)
המיילדות של וולפסון מקסימות. ויש בינהן לא מעט שבעד לידות טבעיות. והן דווקא הרבה פעמים מצליחות לרכך את הרופאים (משכנעות אותם כן לנתק ממוניטור, כן לתת לרדת מהמיטה וכו')
הרופאים של וולפסון מקצועיים. חלקם נחמדים יותר, חלקם פחות. אבל בסה"כ נראה שהם יודעים את העבודה (חוץ מאחת שממש.....@$%$). פגשתי גם מס' רופאים גברים שהיו עדינים ברמות שלא הייתי חולמת שקיימות אפילו. משהו נדיר.
האחיות של מחלקת יולדות פשוט נשמות. נשמות. אין מילים. את סמרטוט את גמורה את מעוכה. והן באמת עוזרות. (רובן). באמת הרגיש לי שאכפת להן. ממש מקסימות.
האחיות של התינוקיה גם כן היו בסדר גמור. והיועצת הנקה, כרגיל, הצילה אותי.
אומרים שזה בית חולים ישן. אומרים שהוא מגעיל. אני לא מסכימה.
לכל מי שחושבת לעשות קיסרי אלקטיבי, לא בדקתי בית חולים אחר, אבל אני בהחלט ממליצה על וולפסון.
לכל מי שיולדת בצ'יק וצ'ק, גם אני ממש ממליצה על וולפסון.

לבנות של ויב"ק,

זה תלוי.
אם הויב"ק שלך זורם. הם לא יגבילו אותך יותר מידי. אף אחד לא ימנע ממך שם את הויב"ק שלך כשהכל מתנהל כשורה. אף אחד לא באמת רוצה לנתח אותך. (חוץ מרופאה אחת שהיא #%%$)
אבל ברגע שזה לא מתנהל כשורה. ברגע שיש להם ספק הכי קטן. זהו. אין לך מה לעשות יותר. המיילדות שם ינסו לעזור לך. אבל בוולפסון יש להם שעון. והשעון שלהם רץ מהר ואין בו הרבה שעות.
אז ללא ספק צריך לקחת את זה בחשבון. שאם הויב"ק שלך ארוך ומתעקב (והרי זה משהו שאי אפשר לצפות מראש....) בהחלט יש מקום לחשוב פעמיים האם להגיע לשם.
אני האמנתי שאני עושה את זה. אני האמנתי שזה יהיה מהיר. לא האמנתי שזה יהיה איטי יותר מהפעם הקודמת... אני האמנתי בעוד כמה דברים כשהלכתי לשם. אבל לא הכל הולך כמו שאנחנו מתכננים.
זה שיקול.
מלבד זה.
בחדר התאוששות היו מאוד נחמדים (בפעמיים שהייתי שם)
צוות חדר הניתוח גם היה חביב. והמרדים גם כן.
מצד אחד האנשים האלו מקבלים כסף עבור העבודה שלהם. וברור שהם צריכים להיות נחמדים. אבל זה לא תמיד כך. ואני נתקלתי בהמון אנשים שהיו נחמדים ונעימים כשאני במצב סמרטוט בערך. ואני מעריכה את זה מאוד.

זה הכל לגבי וולפסון.

כמה דברים שגורמים לך לחשוב פעמיים על החיים ועל חוסר הויב"ק שלך:

הרגע הזה.....

הרגע הזה, בחדר הנקה, ש*את* הקיסרית2, קמה מהכיסא להביא כוס מים לבחורה שילדה קצת אחריך, לא בקיסרי (אבל בואקום בהרדמה מלאה.....)

הרגע הזה, שאת מקבלת מכתב שחרור, וגם הפיצית שלך....והנה אתם בסלקל, עוברים שוב דרך השלט של חדרי הלידה, והנה עוד שניה את משאירה הכל מאחורייך. מתעכבת לרגע אצל השומר בכניסה (כי בעלך סוחב הכל, כי חוץ מעצמך מה עוד את יכולה כבר להרים?) ופתאום הפיצית שלך מכחילה. כמובן שאת שוכחת מהחתך בבטן ומזנקת לסלקל ומשחררת אותה משם, מרימה אותה, היא נושמת לרגע, ומכחילה ומשתנקת שוב. פתאום קיסרי נשמע כמו חלום ורוד. (הסתיים בשלום הנושא)

הרגע הזה בבית....שהתינוקת פולטת חלב עם דם. שוב פעם חדר הניתוח שלך נראה כזאת בעיה מינורית. (גם הנושא הזה הסתיים בשלום)

הרגע הזה.... שאת נכנסת לפייסבוק בשביל לראות מה שלום שאר ההריוניות ולקוות לראות קצת ויב"ק היי.... ואת מגלה על קיסרים שלא נגמרו כמו ששלך נגמר.

תודה תודה תודה אלוקים.

אז כמה טיפים לבנות שעושות קיסרי אלקטיבי או שהויב"ק שלהן לא צלח (כי כבר שמתי לב שאני לא הקיסרי האחרון כפי שקיוויתי)

- משככי כאבים -> לפי השעון!!! אל תחכו שיכאב. תשימו תזכורת בפלאפון לכל 6 שעות (או כמה שאפשר). ולקחת. פשוט לקחת. אני גם השתדלתי לקחת בלילה ככה שלא יוצא מצב שאני קמה באמצע הלילה או בבוקר ואני בלי השפעה.
- אני מיהרתי לברוח מהבית החולים ברגע שיכולתי. ומהר מאוד, הבנתי, שזאת היתה טעות מצידי. תישארו בבית החולים כמה שנותנים לכן כדי לנוח!
- לישון עם מים ודבש לידך. אצלי יש נטיה להתעורר עם צורך להשתעל.. עדיף להימנע מזה...
- הביאו לי, מיד שרה, הגבהה למיטה. 4 קוביות עץ, עם מקום לרגליות של המיטה. והנה המיטה גבוהה יותר בכמה ס"מ ואת יכולה להתרומם ולהתיישב הרבה יותר בקלות!
- אחרי הניתוח, כשאתן מניקות/נותנות בקבוק, ובכלל כשיש לכן זמן, תזיזו את כפות הרגליים במעגלים או קדימה ואחורה לסירוגין -> זה יעשה פלאים עם הבצקות ברגליים.
- ברגע שאפשר, לכווץ בטן וריצפת אגן. אפילו כיווצים מזעריים. עד כמה שאפשר. מה שתעשו יעשה טוב.
- תזכרו, הכאבים של הניתוח זה הצירים של אחרי . וכמו שמישהי כתבה כאן על הצירים שכל ציר זה רק דקה.... אז תזכרו שמשעה לשעה ומרגע לרגע זה יכאב פחות ופחות....

כמעט נסיון לידה:

נתחיל מהלידה הקודמת, בנימין נולד במשקל 1.300 ב38+1. זה התחיל בירידת מים (טפטפוף). לא נתנו לי להיות יותר מידי פעילה, הייתי על המיטה, מוניטור רציף, לחצו עלי לקבל זירוז למרות ההתנגדות שלי, פקעו את הקרומים מבלי לשאול אותי בכלל, (ואח"כ היה צורך בנוזלים פנימיים), דחפו לי אפידורל, ולא כי ביקשתי ולא מצירים (פשוט סירבתי שיבדקו אותי, כי לא יכולתי לסבול את זה ובנוסף, הרופא הרבה ללחוץ לי על הבטן כי בנימין היה מאוד גבוה לטענתו) ובקיצור, זה הלך הכי לא לפי הספר שאפשר. מה שכן, הגעתי לפתיחה מלאה. ואחרי כשעתיים בפתיחה מלאה, ניסו איתי קצת לחיצות, כשהיד של המיילדת בתוכי. אני לא באמת הבנתי מה היה ומה נאמר, אני רק זוכרת שהיא אמרה שכל פעם שאני לוחצת יש ירידות בטונוס. לאחר כשעה הרופא הודיע חגיגית שהולכים לקיסרי. אפילו ביקשתי וואקום. (והוא אמר "בשום פנים ואופן לא במצב כזה"). וההמשך כבר ידוע.
כמה שעות אחרי הניתוח פגשנו את הרופא המנתח ושאלנו אותו "מה קרה שם?" והוא אמר שחבל הטבור היה "כמו חבל תליה סביב הצוואר שלו". מה שגרם לי חשוב על זה שבאמת בשבועות האחרונים כמעט ולא הרגשתי אותו זז. וכששאלתי על זה אמרו לי תמיד שזה בסדר כי הם בקושי זזים בחודשים מתקדמים.

בהריון הזה, בחודש 8 הייתי כולי מלאת בטחון לגבי הויבק שלי. הרגשתי שאני הולכת לעשות את זה ובגדול. הם טענו שהיא כבר גדולה. זה לא הזיז לי. אותו הרופא המנתח טען שהאגן שלי צר ולכן בנימין לא ירד. אבל אני בטוחה שהאגן שלי מצויין ללידה. ומה שהכי הרגיע אותי, זה שהרגשתי אותה שם למטה למטה. ממש כל בוקר הייתי ממשת מעט מעל עצם הפוביס ומרגישה את הראש שלה שם, בתוך התחתונים (הנמוכים!) שלי.
גם הרופאת נשים תומכת הויב"ק שלי אישרה בבדיקת אולטרסאונד שהראש נמצא במצב מצויין והיתה מאוד מרוצה ונתנה לי סיכוי מאוד טוב לויבק. ואפילו אמרה לי בזמן שהיא ראתה את הראש כ"כ מבוסס "ממש בא לי ליילד אותך"
מה גם שהרגשתי המון המון תנועות גם בשבועות מתקדמים, מה שלא הרגשתי עם בנימין. וזה נתן לי המון בטחון. מה שהיה מעניין, זה שלא הרגשתי בכלל בעיטות לכיוון הצלעות, מה שחטפתי מבנימין לא מעט בזמן ההריון. בתחילת חודש 9 נראה כי יש לי ריבוי של מי שפיר....המשכתי להיות במעקב רפואי....שהראה שאין שינוי.... לא הזיז לי גם. מה שגרם לי להתחיל לחשוש זה שלאט לאט לא כ"כ הרגשתי את הראש שלה בתחתונים שלי. והרגשתי שהיא עולה למעלה. האם אני סתם מדמיינת? היו לי צירים פה ושם. שבאו, הלכו... ובעיקר שימחו אותי. יום רביעי 39, הפרשה מלווה בדמם. בדיקה אצל הרופאה 70% מחיקה, פתיחה של 1.5 אבל הראש גבוה ולא מוצא חן בעיני הרופאה שלי בכלל. יום ראשון, 39+4, ביצעתי מוניטור בקופ"ח לפי המלצת הרופאה. (אני יודעת שאין צורך אמיתי אבל העדפתי לעשות את זה אצלה בקופ"ח ולא בבית החולים בחג אם יהיה צורך). המוניטור הראה ציר כל 7 דקות בערך. לא משהו מורגש מידי מבחינתי. הרופאה בדקה, אמרה שהצוואר ממש טוב, פתיחה עדיין 1 וחצי אבל "הראש לא נראה טוב, גבוה מידי". למרות תכיפות הצירים, בהמלצת הרופאה, אני לא מגיעה לבית חולים עד שאני מרגישה שהם ממש לוחצים לפחות חצי שעה. בבית בערב עדיין ציר פה ציר שם. הולכת לישון. מתעוררת מציר...חוזרת לישון. אבל אז הם התחילו. צירים שלא נתנו לי לישון. ציר כל 4-6 דקות. לא באופן סדיר. אבל כבר 10 צירים בשעה. אני מתמודדת איתם בנשימות בלבד. התייעצות עם הדולה, החלטנו להישאר בבית. אבל כל הבאסה. המים פקעו. והפעם שיטפון. הדולה ממליצה להמשיך לחכות בבית אבל בגלל הריבוי אני ממש חששתי מצניחת חבל טבור, אז מיהרתי לבית החולים בניגוד להמלצת הדולה. כמובן שבבית החולים הצירים נעלמו. פתיחה 2. צוואר הרחם 80%. ראש במינוס 5. הרופאה שבדקה אותי ישר החליטה, ואמרה "הכי טוב בשבילך עכשיו במצב שכזה זה ניתוח". אז ביקשתי טופס הסכמה לויבק. הסתומים נתנו לי טופס הסכמה לקיסרי. טענו שהתבלבלו במגירות. התעצבנתי עליהם ממש ממש. ואז קיבלתי טופס הסכמה לויבק. בינתיים שמו אותי במוניטור בהשגחה, הוא הראה שיש לי צירים, לא סדירים מאוד,אבל היו צירים יפים לטענת הרופאים. מה שכן, הם כמעט לא כאבו לי כלל. אחרי כמה שעות ככה עם מוניטור לסירוגין, בהם הייתי גם במנוחה, גם בפעילות, הכל בליווי דולה (רפלקסולוגיה ונתנה לי טיפות של כל מיני תמציות וכו'....). אחרי כמה שעות. פתיחה 4. כולי אושר. ביקשו שאהיה בעיקר על המיטה. אבל נתנו לי להתקלח שעה (ואח"כ קיבלתי מחמאות מהיולדות על השירה שלי במקלחת). ממש השתדלתי להינות מהחיים למרות שמידי פעם באו רופאים מציקים, השתדלתי לנפנף אותם משם מהר. וכל מה שהם עשו היה בעיקר לגרום לי לבכות. אחד הרופאים הבכירים נכנס לפני החלפת המשמרת ואמר "נו, הצליחו לשכנע אותך כבר לניתוח?" אז ממש התחלתי לבכות ולהגיד לו שלא ושיפסיקו והוא היה בהם "את בוכה בגללי??" עשיתי לו כן עם הראש. אז הוא אמר לי "אני מתנצל, ומאחל לך שתצליחי בדרך שלך". תודה באמת.
הכינו אותי פה שזה יהיה קשה. ואני אכן התכוננתי למלחמה והייתי חזקה. ידעתי את הסיכונים ידעתי מה הם האיומים. ולא הזיז לי התוכן של מה שאמרו.
הפריע לי איך שאמרו. לא ידעתי שיהיו כ"כ מגעילים. לא ידעתי שזה יעשה בצורה כזאת מגעילה. זאת פשוט לא היתה התנהגות יפה. אין לי מה להגיד. פשוט התנהגות מגעילה.
שעתיים ומשהו אח"כ, הפתיחה עדיין 4. הדולה שלי מרימה ידיים. ואומרת שעשינו כל מה שהיה אפשר לעשות. שיחררתי אותה הביתה לאחר שהיא אמרה שהיא לא רואה מה עוד יש לה לעשות. גם העדפתי שתחזור הביתה לפני החג ולא תצטרך לחזור הביתה בחג בשבילי במצב כזה. מה גם, אם אין לה מה לעשות... אז אין טעם. סיכמנו שאם תהיה התקדמות אקרא לה בחזרה. הדולה שליוותה אותי טלפונית כל ההריון (היא רחוקה אז היא לא הגיעה איתי ללידה), גם היא כבר הרימה ידיים ממצבי וטענה שאם הצירים לא כואבים לי כנראה שהם רק דוחפים אותה למעלה ולא למטה ומשהו מונע ממנה לרדת. ויתכן כי אולי הרגל שלה נתפסה בחבל הטבור. (ואמרתי לעצמי, זה קרה פעם אחת, לא יכול להיות שזה יקרה לי שוב). בעלי, זה שהתנגד לדולה. לא קרא שום מאמר. טען שהרופאים יודעים מה הם עושים ולא מבין מה אני מקשקשת לו ויבק ויבק. אמר, נלך לבית החולים ויהיה מה שיהיה. התנגד שנלך לד"ר הלוי, ומסיבותיו האישיות שלא אפרט כאן, התעקש שנלך רק לוולפסון. בעלי שתיארתי, הציע שאקשיב לרופאים, למיילדות ולדולות. וכאן היתה נקודת החולשה שלי "אפילו הדולות שלך אמרו שאין עוד מה לעשות". אבל לא התווכח שאמרתי לו שאין סיכוי. ושאני רוצה להמשיך לחכות. והוא היחיד שהמשיך להיות איתי שם, נענה לבקשותי ולא הזכיר את מילת הק'. יאמר לזכותו שבסוף, הוא זה שתמך בי בחדר הלידה. סיכמנו עם הצוות שאני רוצה את הזמן שלי. שילכו להם לארוחת החג שלהם ולעיסוקים שלהם. ושאני בשלי. ואם יש משהו הכי קטן במוניטור, אז אני מרימה ידיים.
מאז הייתי רק במיטה.
בכריעה, בעמידת 6, ובעיקר בישיבה עם כפות רגליים שצמודות זו לזו ובינתיים הזזתי את הגוף במעגלים. השתדלתי לשמור על הנפש שלי ועל השמחה שלי. הייתי עם מוזיקה שאני אוהבת עד כניסת החג. מאחר וזה היה ערב ליל סדר, מהר מאוד הצטמצם הצוות הרפואי ככה שאף אחד לא בא להציק לי ולהזכיר קיסרי. ואם באו לבדוק פתיחה זה היה רק לדרישתי. (כן כן, אני בעצמי ביקשתי מהם לבדוק מה המצב). אני ובעלי קיימנו את הסדר כהלכתו בחדר הלידה, שרים שירי חג (עד כמה שיכולתי פיזית עם הנשימות ) בזמן שאני בתנוחות שתיארתי. כך שהיה לי זמן נעים, ללא דמעות. וללא לחץ. כל פעם שהיה ציר, השתדלתי להעמיק את התנועתיות שלי בשביל להגביר את הכאב ואת הלחץ. אך ללא הועיל. הייתי למעלה מ6 שעות עם פתיחה של 4 וחצי. אנחנו סיימנו את הסדר שלנו. הרופאים והמיילדות סיימו את הסדר שלהם.
אני מבחינתי, רציתי להמשיך עוד ועוד. הרי כלום לא כאב לי. אפילו לא הבדיקות פתיחה, ואפילו לא כשהחדירו לי משהו פנימי לניטור העומס ברחם. והמדדים היו אחלה.
אבל כולם הרימו ידיים.
הדולות.
המיילדות שהיו איתי. (והיו מקסימות ומעודדות ולא בעד ניתוח בהתחלה כמו הרופאים. ואמרו לי לא להקשיב לרופאים. היתה אחת שניסתה לשכנע אותי לקחת פיטוצין...)
והרופאים. (הרופא שניהל את המשמרת שם היה ממש חמוד ולא מאיים.)
גם הרופא הציע לי לקחת מעט פיטוצין לחיזוק הצירים. אבל לזה לא הסכמתי. זה באמת הפחיד אותי. והוא פשוט אמר שאם זה כ"כ הרבה שעות לא התקדם זה לא יתקדם עוד לשום מקום. ועדיף ניתוח מבוקר מאשר ניתוח חירום.
רציתי להמשיך לחכות לה. ידעתי שזה מעט מידי זמן. הם אמרו לי "מבחינתנו תחכי יומיים, לא ננתח אם לא תסכימי. אבל חבל שזה יתפתח לניתוח חירום"
רק אני רציתי לחכות.
עד מתי הם שאלו אותי... עד מתי שהיא תצא.
והסכמתי לניתוח.
למרות שבאמת, מבחינתי היה להמשיך יומיים.
דבר אחד היה לי בראש ובלב. הבן שלי שמחכה לי בבית. רק הוא.
זה מה שאוכל אותי יותר מכל דבר. זה מה שהכי כאב לי בכל התהליך.
אני זאת שחתמה.
אני זאת שקיבלה את ההחלטה.
למרות שלא באמת רציתי.
מהרגע שאמרתי להם כן, ועד הרגע שכבר הרגשתי שמתעסקים עם הגוף שלי, אבל כבר לא באמת הרגשתי מה עושים איתו. רק בכיתי.
בכיתי בכיתי בכיתי בכיתי. ממש בכיתי.
בקול, עם דמעות.
כל אחד שנכנס לחדר, שאל "למה היא בוכה?"
המרדים.
האחיות.
הרופאים.
אין לי מושג אפילו כמה פעמים שמעתי "אבל למה את בוכה?" אני רק יודעת ששמעתי הרבה.
ורק המשכתי לבכות.
הפעם זה היה איטי יותר מהפעם הקודמת, כי זה לא היה חירום.
וכל הזמן הזה אני בוכה.
בכניסה לחדר הניתוח אמרתי לרופא שאני רוצה את בעלי הפעם איתי. ושאני רוצה שיטשטשו אותי בשניה הראשונה שאפשר.
היתה אחות בצוות של חדר הניתוח. צעירה יחסית. לא מידי. גם היא שאלה אותי למה אני בוכה, אמרתי לה בין לבין "אני לא רוצה קיסרי". היא אמרה לי שהיא מבינה אותי כי גם היא עברה קיסרי. "אבל זה השני שלי" והיא "אני עברתי שלושה". וידעתי, שהיא באמת מבינה. ביקשתי ממנה שתחבק אותי חזק בזמן האפידורל. אני שונאת את החלק הזה. וכבר ידעתי מה מצפה לי.
היא היחידה שגרמה לי להפסיק לבכות. גם הרגשתי כבר רע. הכרתי את החדר. ידעתי שתיכף ירימו את הוילון. לא הסכימו לא לקשור לי את הידיים. חיברו לי חמצן. המרדים היה מקסים. סידר לי את החמצן כדי שיהיה לי נוח. דיבר איתי. ואמר לי כשבעלי הגיע.
זכרתי הכל מהניתוח הקודם. אבל הפעם לקח להם הרבה יותר זמן להוציא אותה. עוד ועוד הזיזו אותי שם. רק חיכיתי לטשטוש. אפילו המרדים כבר אמר לי "מזיזים אותך ולוחצים עליך...את מרגישה? אבל לא כואב נכון?" ממש חמוד מצידו. ואז הם הפסיקו. הרופא המנתח הביא לי לראות אותה. שאל אותי "את רואה אותה?" הדבר היחיד שראיתי. זה שהיא לא 3.800. וגם לא 3.500. היא היתה קטנה. (וצדקתי. 3.185) ידעתי שהיא יכולה לעבור אצלי.
ואז נשאלה השאלה שחיכיתי לה כל כך. "את רוצה טשטוש?" כן. כל כך כן.
ומשם ההמשך כבר ידוע.
בחדר ההתאוששות התייחסו אלי מאוד יפה.
הכרתי אותו. זכרתי כבר הכל. ידעתי מה יהיה מעכשיו....
היה לי מזל והאחות שבאה להקים אותי גם היתה נחמדה מאוד.
בפעם הקודמת שקמתי, היתה לי סחרחורת וכמעט נפלתי. הפעם ידעתי איך לקום.
והפעם שקמתי, הייתי בשוק. הסתכלתי על האחות ואמרתי לה "מה זה הכאב הזה? זה לא היה ככה בפעם הקודמת"
והיא אמרה "זה ניתוח חוזר, זה בדר"כ יותר כואב" והשאלה הבאה שלי היתה האם השלישי יכאב יותר מזה? והיא אמרה שכן.
ואיזה מזל.
איזה מזל שלא ידעתי את זה קודם!
כמה עוד הייתי בוכה אם הייתי יודעת קודם.

אח"כ כבר לא בכיתי כמעט.
כי כאב לי לבכות. אז לא יכולתי לבכות. דווקא טריק טוב.

מחר יעברו שבועיים. היא חמודה והיא מתוקה. וברור שעדיף קיסרי על כלום! אבל אני פשוט אוכלת את עצמי על שלא המשכתי לחכות. ואם זה אשמת מישהו, אז זאת אשמתי בלבד.
בבוקר שאחרי הניתוח, אחד הרופאים המנתחים אמר לי שכנראה אסור לי לזוז בהריונות שלי. שאלתי למה? והוא הסביר לי שהיא היתה עם החבל טבור סביב הרגל וסביב הגוף. שאלתי אותו האם זה מה שמנע ממנה לרדת והוא אמר שלא נדע אף פעם. הרופא השני, זה שניתח. אמר לי אח"כ שהיא לא היתה יורדת בכל מקרה בגלל שהרגל שלה היתה תפוסה עם חבל הטבור.
זה הסיפור שלי. ילדים מתוקים שאוהבים כנראה לעשות גלגלונים בבטן של אמא ולהסתובב עם החבל טבור. אולי.
ואמנם בכיתי המון. וקצת ניצלתי את הכתיבה הזאת כאן כדי לשחרר.
אבל דבר אחד יש לי להגיד, והוא החשוב מכל.
תודה.
תודה תודה תודה.
תודה לבורא עולם על הילדה שלי ועל זה שאני בבית.
ויב"ק או קיסרי זה רק האמצעי.
המטרה שלי הושגה.