ללדת אחרי קיסרי - שירה גרפיט

עברו כבר כמעט שבועיים, ואני סופסוף יושבת לכתוב את סיפור הלידה שלך. חשבתי שאני צריכה זמן כדי לחשוב ולהבין, כרגע אני מרגישה שקצת שכחתי. אבל אני בטוחה שאני אזכר תוך כדי. אולי יהיה לי קשה לכתוב, וזה אולי יקח זמן, אבל חשוב לי לדעת מה היה שם.

אז אולי אנחנו צריכים להתחיל רק בלהזכיר מה היה עם אחיך הגדול. איך הוא עשה לנו התקף לב ביום בהיר אחד (פשוטו כמשמעו), שישה שבועות לפני שציפינו שהוא יגיע. התעוררתי במיטה מלאת מים, ורצתי בהיסטריה לבית החולים – אבא פגש אותי שם. ידענו שהוא בעכוז, אבל בכלל לא הבנו את המשמעויות. וכך שקרה ששעה וחצי אחרי שכל זה התחיל, כבר משכו אותו החוצה בניתוח קיסרי שבכלל לא הייתי מוכנה לזה שעומד לקרות. הוא כבר כמעט היה בחוץ – הוא לא ראה סיבה לא לצאת ככה, כמו שלגבי כל דבר בחיים הוא אוהב לעשות דברים בדרך שלו – אבל הרופאים, מכל מיני סיבות שלהם, חשבו שיותר טוב בשבילו למשוך אותו חזרה. וככה קרה שאני הייתי שם, בפנים, לבד, אבא היה בחוץ ובכלל לא ידע מה קורה, הכל לקח המון זמן כי היה

מסובך למשוך אותו חזרה – וזהו. היינו הורים. כל ההיריון וגם הרבה זמן לפניו ציפינו לרגע הזה – בו ניהפך להורים – ובסוף כשהוא הגיע, היינו יותר מדי בהלם בשביל להבין שזה קרה.
כל ההיריון שלך אמרתי שהפעם יהיה אחרת. גם אם הכל יהיה בדיוק אותו הדבר בסוף – אני רוצה לפחות לבוא מוכנה. במשך רוב ההיריון הייתי מאד אופטימית כי כל הזמן הייתי עם הראש למטה, אבל באיזה שהוא שלב, דווקא כמתחילה להיות לזה משמעות, פתאום גם אתה היית עם העכוז למטה. למה זה קורה לי? ממש לא יכולתי להבין. מה לא ניסינו – דיקור, אמא שכבה בעמידת נר המון זמן כל יום, דיברנו אליך, ואפילו ניסינו להפוך אותך. אבל אתה בשלך – ובדיעבד, כנראה שידעת טוב מאד מה אתה עושה.
אז התחלנו לברר. ופתאום גילינו שלא כל הרופאים חושבים שמצב כזה מצריך ניתוח, ולהיפך – אם מתפתחת לידה לבד, יותר בטוח פשוט לתת לך לצאת כמו שאתה רוצה, כל עוד רואים שטוב לך. סיפרו לנו על רופא שכדאי להפגש איתו, ובמקור היה לו תור רק ל- 16 לנובמבר. כן, יום אחרי שנולדת. ואז המזכירה שאלה "רוצים לבוא היום?" ואמנם זה היה מטורף, אבל ישר הבנתי שכן – רק הייתי צריכה לשכנע את אבא. היה לי ברור שאנחנו צריכים לפגוש את הרופא כמה שיותר מהר. ואת התור השני גם שמרנו – ואז היינו אמורים לסגור הכל. ככה קרה שהגענו ללדת והוא בכלל עוד לא ידענו שהחלטנו לקחת אותו כשקראו לו מהבית. אבל מה זה משנה.

ועכשיו נגיע ללידה שלך. כל ההיריון אמרנו לך שלפני 37+0 אתה לא יוצא, כי זה הזמן בו אתה נחשב בשל. בליל שבת, 36+6, התחילו לי קצת צירים. אבל הם לא כאבו יותר מדי, והיו במרחקים מאד גדולים, והם היו קצרים. ממש לא חשבתי שזה משהו שמבשר על משהו קרוב – יש לי חברות שהסתובבו ככה שבועות שלמים. בשבת בבוקר התעוררתי בגלל הצירים, אבל עדיין – הכל היה מאד רגוע. אבא כבר היה לחוץ, אבל המשכנו להתנהל כרגיל – בשביל צירים של 20 שניות כל רבע שעה לכל היותר לא צריך להפסיק את השגרה, נכון? היתה שבת שקטה ונעימה. בצהריים אחיך הגדול סירב לישון אז יצא שטיילנו איתו הרבה בעגלה – בדיעבד אולי זה עזר לעניינים להתקדם, אבל מי יודע.

במוצאי שבת, סביב השעה 2000, פתאום הבנתי שהסיפור נהיה יותר רציני. אבל עדיין – לא קשור למה שאומרים שאמור להיות! צירים יותר תכופים אבל לא סדירים, יותר ארוכים אבל לא מספיק, פעם חמש דקות ביניהם, פעם עשר, פעם שלוש, פעם שבע, שום דבר קבוע. צירים של 40 שניות, 30, 20, 40 וחוזר חלילה (אבל לא בצורה מסודרת). אחרי כשעה של זה נכנסתי להתקלח, ובינתיים גם דיברנו עם תומכת הלידה המדהימה שלנו שלצערנו בסוף לא היתה בלידה. בזכותה בכלל הגענו לפרופ', אגב. היא אמרה שלאור פעם שעברה, ולאור העובדה שלנל"ק עכוז זה בכל זאת לא משהו שכדאי להגיע ברגע האחרון – כדאי שנצא. ואז, עם המזל שלנו, כצפוי, הכל התפשל. הטלפון של סבתא לא עבד – צלצלתי במשך 20 דקות רצוף והיא לא ענתה! בינתיים אח שלך התעורר והוא היה עצבני מאד ולא נרגע. סבא וסבתא השניים לא יכלו להגיע. בסוף תפסנו את סבתא, הרצנו את אחיך לשם , ורצנו לבית החולים. אמנם כל הזמן חשבתי לעצמי שאנחנו סתם נלחצים ובטח ישלחו אותנו הביתה, אבל בדרך הייתי כנה עם עצמי והבנתי שאני כנראה קרובה ללדת.

כשהגענו, שלחו אותנו קודם כל להירשם. אמנם כבר נרשמנו, אבל התברר שזה לא נקלט. היא התחילה עם ת"ז והכל, והיתה נורא נורא איטית – או אולי זה רק הרגיש לי ככה? בכל מקרה, אמרתי לה שזה לא סתם לידה רגילה, ושאם היא יכולה להזדרז – כדאי, כי כדאי מאד שיבדקו אותי בהקדם. אז היא שלחה אותי לקבלה ואבא נשאר איתה לסדר את העניינים. אז בדקו אותי. פתיחה כמעט מלאה. מוניטור – מושלם, אתה מרגיש טוב וזה הכי חשוב. רגע, מי מיילד אותך? קבעת איתו שהוא בא בשר"פ? יש לנו פגישה איתו מחר בשביל לסכם... אז קראו לו. מסתבר שהוא הסתבך עם ההגעה כי לא פתחו לו את השער להכנס. חוצמזה גם לא הכינו חדר ניתוח. המזל שלנו זה שהכל בבלגאן, זה צפוי. הכל היה מאד לחוץ. בינתיים אמרו לי לשכב ולא לזוז – כדי שהלידה לא תתקדם. לשכב ככה היה החלק הכי כואב לדעתי. המתמחה אמרה לי "כבר יילדתי עכוז בעבר, אבל אני מאד לא רוצה ליילד אותך". נותן תחושת בטחון, נכון? ואז הפרופ' הגיע. בדק אותי, הלך להתלבש, והעבירו אותי לחדר הניתוח. בהתחלה הוא אמר לאבא שהוא לא יכול להכנס – נלחצתי מזה לגמרי. אמרתי לו שגם בלידה הקודמת אבא לא היה בפנים. כשהוא ראה את התגובה שלי, הוא דאג לאבא בעצמו לבגדים וגם עזרו לו להתארגן – הוא גם רצה שאבא יהיה בפנים, אם אני כ"כ רוצה.

ואז הוא בא לפקוע לי את המים. מה? למה? היה כ"כ הרבה לחץ – הוא אמר שככה מיילדים, ושצריך עכשיו לקדם את הלידה (אני לא זוכרת אם הוא הסביר או שהבנתי לבד – כל עוד הכל תקין, בואי נוציא אותו הכי מהר שאפשר). ואז הוא ביקש שאני אעשה כל מה שהוא אומר, כי אין זמן כי הגענו ברגע האחרון (וקצת נזף – אבל הסברתי לו שזה לא היה חוסר אחריות, באמת שלפי הספר בכלל עוד היינו אמורים להיות בבית). הוא הבטיח שהוא יסביר לי הכל אח"כ – אבל ביקש שניתן לו לעבוד. היתה אווירה מאד לחוצה. כשאבא ואני דיברנו על זה אח"כ, כמה פעמים אמרנו בטעות "בניתוח". פשוט כי זו היתה ההרגשה. כמה חבל שלא היתה לנו הפגישה הנוספת עם הרופא. אז היינו יודעים שלא יתנו לי להיות איתך בחדר ניתוח – ראיתי אותך לשנייה, מרחוק. היינו יודעים כל מיני דברים על הנהלים, כמו פקיעת המים. היינו יודעים איך זה מתנהל. אבל כנראה שככה הגורל רצה – הלידות אצלנו תמיד מאד דרמטיות.

הרופא המרדים והרופא שלנו קצת התכסחו תוך כדי. בצדק! הרופא המרדים נתן לי הוראות סותרות מאלה של הרופא. זה שיגע אותי! אז ללחוץ עכשיו או לא? לחצתי טוב או לא? מה אתם רוצים שאני אעשה? שמו לי את הרגליים למעלה, כמו שסבתא מספרת שהיא ילדה בשנות ה- 70, כדי שיהיה להם יותר קל להגיע אליך. עשו לי חתך – כדי שיהיה יותר קל לתמרן, הרופא אמר לנו אח"כ שבלידת עכוז הוא תמיד עושה. אמנם אמרו לי מראש שאני אהיה חייבת אפידורל, אבל לא היה זמן. זה אומר שאם יהיה קיסרי זה בהרדמה מלאה – היה לי עצוב שככה זה יהיה, אבל היתה לי גם הרגשה מאד טובה שזה לא מה שהולך להיות. היה לי ברור שאתה ואני יודעים מה אנחנו עושים, ושאתה עומד לצאת כמו שהטבע התכוון שתצא, רק עם הטוסיק קודם – כי זה מה שמתאים לך. וגם הרופא אמר למרדים שלא נראה לו שזה הולך בכיוון הזה, אז לא נורא שלא הספיקו לעשות אפידורל.

המתמחה הנחמדה כל הזמן עקבה אחרי הלב שלך עם הא"ס לראות שהכל בסדר. היה שלב שכולם היו מאד לחוצים – בדיעבד אנחנו יודעים שבין הצירים הדופק שלך לא התאושש, שזה נפוץ מאד במצג עכוז בגלל איך שחבל הטבור נמתח. אבא אומר שהרופא צעק על המרדים משהו "אתה לא רואה מה שאני רואה". בדיעבד – המרדים כנראה חשב להרדים לקיסרי בגלל זה, הרופא אמר לנו אח"כ שהוא ידע שעוד ציר ואתה בחוץ – ושאין מה לדאוג לשלומך כי זה היה מצב שעדיין תקין. אז היו סה"כ שניים או שלושה צירים, שלוש לחיצות – שהיו עם הרבה לחץ, "בציר הבא חייבים להוציא אותו! עכשיו – ללחוץ! לא ככה – יותר חזק!" ולחצתי. והרופא משך – הוא הסביר לנו שדווקא בגלל שהיית בעכוז יותר נח למשוך ולהוציא אותך מהר. שבריר שנייה. "מזל טוב!" היית בחוץ, כולך מקופל, עם הרגליים ליד הראש. אפילו לא ממש ראיתי אותך מקרוב. נראית נורא קטן בגלל שהיית מקופל ככה. השיער שלך היה נראה נורא כהה – ונולדת עם המון שיער. עכשיו אנחנו יודעים שהצבע זה רק כי היית רטוב, יש שם לא מעט בלונד. ואתה צרחת – בכי חזק אבל לא כזה שעושה חור באוזן. מהר מאד לקחו אותך – אמרו לי שלא משאירים אותך בחדר הניתוח, ואבא הלך להיות איתך.

זה עבר כ"כ מהר, והיית בחוץ. וזה הרגיש כ"כ קל והגיוני. כשדחפתי אותך החוצה ניסיתי להתעלם מכל הסביבה – זה היה קשה. אבל היה לי ברור שאני יכולה לבד לעשות את זה. עזרו לי הרבה בגלל הנסיבות, אבל זה לא שינה – אתה היית אמור להיוולד ככה. אני יודעת שעשינו את הבחירה הנכונה בשבילך וגם בשבילי. לא היתה סיבה לעצור אותך מלצאת, ולא היתה סיבה לנתח אותי. כל הסיפור הזה היה פחות מ- 20 דקות בחדר הניתוח – עם הרבה ברבורים בהתחלה עד שבאמת התחילה הלידה בפועל. וחשבתי לעצמי מיד אחרי: על זה ניתחו אותי פעם שעברה? למה להפריע לתינוק שלי לצאת ככה? למה להפריע לי ללדת? אני מנסה לא לכעוס על זה, אבל יש בי קצת תחושה של קרבן. כאילו נפלתי קרבן למערכת רפואית עיוורת. היתה לי הרגשה של תיקון הפעם אפילו בדברים הקטנים – איך שהרופא אמר לי מזל טוב. בסוף הניתוח, כשהפכתי לאמא פעם ראשונה, זה היה למטה מכבודו של הרופא הבכיר. הרגשתי שהפעם אני אישה שיולדת, גם אם בנסיבות מיוחדות, ולא סתם בובה מבחינת כל הסביבה. כל הזמן דיברו איתי. אמנם אמרו שאין זמן להסביר – אבל לאף אחד לא היה ספק שמגיע לי שיסבירו. התנצלו על קוצר הזמן. התחשבו בבקשות שלי – שאבא יהיה, למרות שלא היה זמן. ציפו שאני אדחוף ואני אוציא אותך – לא משכו אותך כשאני שוכבת שם חסרת אונים. לא קשרו לי ידיים ולא הרדימו אותי, חלקית או באופן מלא בשלב הזה. נכון, אלמלא ההיסטריה סביב לידות עכוז היה אפשר לעשות את זה אחרת – אבל בהתחשב בשלב שבו אנו נמצאים ברפואה, זה כבר כנראה בלתי נמנע. הלידה אולי נשמעת טראומטית, היא לה היתה. היא היתה דרמטית מאד. אם היה יותר זמן – היא היתה יכולה להיות קצת אחרת. אבל כנראה שככה אני אמורה ללדת. לפחות זכיתי להנות מהגנים המצויינים שיש לי בתחום הזה הפעם – צירים לא כואבים מדי ולא לאורך זמן ארוך מדי, ולידה מהירה.
אחרי הלידה הרדימו אותי בשביל לבדוק את הצלקת, וגילו שיש בה מגרעת קטנה. הם לא יודעים מה זה אומר. האמת שבכלל לא הבנתי למה עשו את זה – הרי אם הייתי יולדת בלנל"ק רגיל לא היו עושים. אבל אלה הנהלים שם.
התעוררתי אחרי לא הרבה זמן, וישר ביקשתי ללכת אליך – אבא היה איתך. אמרו לי שאי-אפשר. אחרי כמה זמן האחות אמרה שיתנו לי לקום רק לפיפי, אחרת צריך לחכות עד 5 בבוקר ורק אז ללכת אליך, ושאם אני אקום ממילא ויראו שאני בסדר – אפשר קודם. אז ברור שמהר מאד הודעתי שאני צריכה פיפי. קמתי ולא הצלחתי לעשות... באמת הרגשתי שאני צריכה, אבל זה לא שהייתי חייבת. אבל אז אמרתי לה: הנה, קמתי לבד, הלכתי לבד, אני בסדר. לא עדיף לתת לי ללכת לתינוק שלי מאשר שאני אנג'ס לך כל הלילה? אז אבא לקח אותי בכסא גלגלים, והלכנו לראות אותך. בביקור חולים מחממים את כל התינוקות לכמה שעות אחרי הלידה, לכן לא יכלו להביא אותך אליי. ממילא ישנת, אז אמרו לי לבוא ב- 5 להניק אותך.

לקח לי שעה שלמה לשכנע אותך שכדאי לך לינוק, ללא הצלחה – את לא רואה שאני ישן עכשיו? ובשעה 0600 בערך החלטת מעצמך שאתה רוצה – אני כבר התייאשתי וסתם ליטפתי אותך – וינקת! ומאז אתה מתמיד בזה. נכון, יש לנו קצת בלגאן עם לשון קשורה שכבר פתחנו וצריך שוב, אבל אנחנו מתקדמים יפה, ואתה גדל. אחיך הגדול כ"כ חמוד איתך ואני בטוחה שתהיו חברים טובים!

אז זו הלידה הדרמטית שלנו. לכאורה הישג – לנל"ק, ועכוז, לא קורה כל יום. אז נכון שזה לא היה ברור מאיליו, וההתנהלות היתה בהתאם, אבל זה היה פשוט ומהיר והכי טבעי בעולם. ככה זה היה אמור לקרות. יהיה נחמד לחוות פעם לידת חלומות רגועה ורגילה, אבל האמת  שאין לי ציפיות. לא שיהיו במצג ראש ולא שיהיו לידות רגועות. ככה זה כנראה אצלנו. אבל אני מרוצה מאד ממה שהצלחנו לעשות, ובעיקר מרוצה שהכל עבר בקלות ובבריאות לכולם וכמו שרצינו, בלי התערבויות רפואיות מיותרות. אני מרגישה מצויין – מדהים כמה כשמשווים את זה לניתוח, לידה טבעית זה כ"כ קל וטבעי – ככה זה היה אמור להיות! זה הסתיים וחוץ מהתפרים הארורים כבר הרגשתי מעולה.
זהו. אני מקווה שלא שכחתי שום דבר חשוב. לקח לי הרבה יותר זמן לכתוב את זה ממה שהלידה היתה בפועל!