ללדת אחרי קיסרי - שירה גרפיט

VBAC Israel - לנל"ק ישראל - לידה נרתיקית אחרי קיסרי

052-5155529
עקבו אחריי | לקבוצה הסגורה
כניסה למערכת | הרשמה לאתר

סיפורי הלידה של ימימה - VBAC ראשון, VBAC שני

 

לידה שמתחילה בכנר על הגג ושתי כוסות יין - רק טוב יכול לצאת מזה.

 

ב-12.5 בערב הלכתי לבד לכנר על הגג. אורי נשאר לשמור על אבישג. בהצגה התחילו צירים. חזרתי הביתה (עם תום ההצגה, כמובן) שתיתי קצת יין בהמלצת הדולה-מיילדת שלי והלכתי לישון. בשתיים וחצי התעוררתי והבנתי שכבר אין דרך חזרה. עד ארבע וחצי הצירים היו נסבלים בליווי התרוקנות כללית. אי אפשר היה לטעות. נכנסתי למקלחת, הצירים נחלשו. עשיתי פעולת זירוז קטנה ותוך זמן קצר מאוד זה נעשה בלתי נסבל. הערתי את אורי שיעיר את ההורים שלו שיבואו לשמור על אבישג. הוא שאל למה שלא נחזור לישון. עד שהם כבר הגיעו זחלתי על גחוני עם כל ציר. היה חמש וחצי בערך ואפילו קצת הצטערתי שאבישג עוד לא התעוררה את התעוררות הלפנות בוקר שלה ואוכל להיפרד ממנה (שלא תחשוב שמרחתי אותה כשאמרתי לה שנסעתי להצגה וחזרתי עם תינוקת). נסענו נסיעה מטורפת לבילינסון. כל הדרך ישבתי הפוך וצעקתי שכואב. בבית חולים היה קטע מטורף שאמרתי לאורי שיוריד אותי ליד השער שדרכו נכנסנו לסיור. השער היה סגור והוא כבר נסע להחנות את האוטו. שאגתי לאנשים שראיתי מחוץ לבית חולים מאיפה נכנסים ועשיתי סיבוב בהליכה. היו אלה חמישים המטרים הארוכים בחיי. באתי למיון ואמרתי אני יולדת. בדקו אותי ואמרו פתיחה שש. עד שהגעתי לחדר לידה, משהו כמו דקה אחרי זה, אמרו תשע. תוך כרבע שעה היא היתה בחוץ. קראנו לה איילת.

 

הבהרות, הערות, הארות ופירושי רשי ותוספות

כנר על הגג – אני עובדת עם הקאמרי ומרגע שנודע שמעלים את ההפקה שאלתי את עצמי אם אספיק. כשהמחזה עלה הבנתי שלקטורים מקבלים כניסות רק ללא שלאגרים. כתבתי לנועם סמל שאמנם זה רק עלה ובוודאי שלאגר עצום, אבל אני אוטוטו יולדת ומבחינתי אוכל גם לשבת על המדרגות – במילא סביר להניח שזה יהיה המקום הכי נוח לי. בסוף לא ישבתי על המדרגות. בהפסקה בשירותים מישהי אמרה – יש פה אישה בהיריון, למה לא נותנים לה קודם, ומישהי אחרת אמרה, אם היא לא מבקשת זה כנראה לא כל כך דחוף לה. לא אמרתי להם שאני כנראה כבר בלידה. (גם לא הייתי לגמרי בטוחה.) באמצע ההצגה הרגשתי "גליצ'ה" שהראש עושה לכיוון הנכון. (ביום ראשון אמא שלי עוד אמרה לי, הבטן שלך נורא גבוהה.)

 

בלידה ליוותה אותי מיילדת-דולה שעובדת כמיילדת בית והסכימה ללוות אותי כדולה. היא הגיעה שתי דקות אחרי שאיילת נולדה. בכל מקרה, העצה שלה עם היין היתה אחת המועילות ביותר (היו לה עוד, ובכלל, עצם הידיעה שהיא קיימת היתה מרגיעה), והיא נימקה זאת היטב באחת מפגישותנו כשאמרתי שנדמה לי שלא אשתמש בזה כי יין לא משפיע עלי טוב. מתברר שמשפיע מעולה.

 

פעולת זירוז קטנה – כמה טוב שיש פורומים שמהם לומדים כל מיני דברים (ויצוין לטובה במיוחד פורום לידה פעילה וביתית בתפוז).

 

השער הסגור – אנחנו כאלה פארשים שבסיור בכלל לא שאלנו איך נכנסים עם יולדת כי לא היינו בטוחים שנלד שם.

 

למה בילינסון – פירוש תוספות – מבירור שנעשה הבנתי שכל בתי החולים באזור דורשים ניטור רציף בלנל"ק (לידה נרתיקית לאחר קיסרי) חוץ מבילינסון, וזה היה לי חשוב בעיקר משום שרציתי גישה חופשית ככל האפשר למקלחת. (ללניאדו – שם התנאים הכי טובים ללנל"ק – לא רציתי ללכת, ועכשיו אני יודעת טוב יותר למה.) בסוף כנראה התוצאה היתה אותה תוצאה בין שהייתי בוחרת בליס – שהרבה יותר קרוב לנו – או במעייני הישועה – שקצת יותר קרוב לנו, ובמילא בכל הלידה הזאת היה שימוש מינימלי מאוד במקלחת. בכל מקרה, בלי פקקים היינו שם כעבור כרבע שעה.

 

אין לי הרבה תובנות בקשר לחדר הלידה כי הייתי שם זמן קצר מאוד. המיילדת לא היתה חביבה במיוחד, אבל מגיע לה ליהנות מהספק – אולי בלידה קצת פחות בהולה יש לה גם זמן להיות נחמדה. בהחלט מגיע לה קרדיט על המקצועיות כי היא לא נלחצה ועבדה במהירות וביעילות. היא לא התווכחה כשהודעתי חד משמעית שאני לא יולדת על הגב ולא היתה לה בעיה לקבל לידה בתנוחה לא מיסיונרית. היא רק כיוונה אותי לכיוון הנכון והורתה לי להישען בין לחיצה ללחיצה כדי שלא אתעייף. היא גם לא התווכחה כשדרשתי לא לקבל פיטוצין אחרי הלידה ולא ניסתה לשכנע לנהוג אחרת.

 

יש לי קצת תובנות בקשר למחלקה אחרי זה. קודם כל – היא נעימה, מרווחת ונקייה והעובדים בה נחמדים ומסבירי פנים. כל מי שנתקלתי בו, לפחות. אבל הם עדיין לא מאופסים על הקונספט של ביות מלא, ולכן גם לא התייחסו יותר מדי לבחירה שלי. כשהבנתי שמכניסים אותי לחדר עם מישהי שלא מבייתת דרשתי לעבור מיד. הם אמרו לי שבינתיים אין מקום אבל במילא הילדה עוד לא חזרה אלי אז כשתחזור ואנשים ישתחררו יעבירו אותי. פייר אינף, במילא היה מוקדם. אבל אז הוסיפו שאם לא יהיה מקום, הם צריכים לשאול את השותפה שלי אם היא מסכימה, והיא כמובן אמרה שלא. אמנם מיד אחרי זה נמצא חדר פנוי ונכנסתי אליו והייתי בו לבד כמעט כל היום אבל סדרי העדיפויות שלהם הרתיחו אותי ולא צריך לפרט מדוע. כשביקשתי להשתחרר מוקדם הסתכלו עלי כמו משוגעת (אף שהשתחררתי בסוף יותר מ-24 שעות אחרי הלידה. לא ממש מוקדם) וקצת ניסו לשכנע שלא לעשות את זה. הרגשתי כמו עבריינית מועדת.

 

זהו. חלק מהדברים שכתבתי בתכנית הלידה לא התקיימו, אבל זה לא ממש חשוב. היתה לי גם תכנית לידה לא רשמית שבה היה כתוב מי יהיה בלידה ומי לא, כמה זמן יימשך כל שלב ומתי תתחיל הלידה, והיא היתה די מדויקת. בתכנון שלי היה ללדת בבוקר כשאבישג בגן וזה כמעט מה שקרה. שמחתי שהיא לא היתה צריכה להעביר לילה מחוץ לבית בלעדינו. לא קל לה. תקופה חדשה מתחילה.

 


 

לידת VBAC שנייה - סיפור די ארוך על לידה די קצרה

 

אחת התהיות שהעליתי מדי פעם בענייני לידה בפורום לידה פעילה וביתית בתפוז היא מה נכון יותר בתחום הלידה (ובכלל בחיים) – ידע זה כוח, או – אין שכל אין דאגות? תשובה נכונה כנראה אין, אלא תשובה לכל מקרה לגופו. במקרה של הלידה הזאת, יש סיכוי לא רע שהייתי עוברת אותה הרבה פחות טוב בלי ידע, ועם זאת, זה אכן גרם לי להרבה בלבלת.

 

כבר בהיריון התחילו ההתלבטויות, ולא רק בקשר ללידה. זו היתה תקופה קשה. עברנו מהדירה האהובה שגרנו בה יותר משש שנים והרגשתי שאני מאבדת את המרכז שלי. היינו חולים המון. אני בעיקר. בכל פעם שחשבתי כבר לפנות לעזרה חשבתי גם שמה פתאום, אוטוטו זה עובר, וזה לא עבר. בחודש שמיני הורדתי קילו וחצי מרוב שלא יכולתי לאכול, וזה לא שהיו לי מי יודע מה עודפים. הרגשתי שאני באה ללידה הזאת מותשת. וכמובן היו ההתלבטויות אם ללדת בבית או לא. כמו בפעם הקודמת, אורי הסתייג, אבל אמר שהוא מוכן עם רופא. לא שעמדו בפני הרבה אפשרויות רבות. רוב מיילדות הבית לא מסכימות ליילד אחרי ניתוח קיסרי. ואכן נפגשתי עם רופא והוא היה מקסים ונהדר ובדיוק מה שאני צריכה, אבל עדיין לא הייתי בטוחה. כשאורי נתן את אישורו המפורש, ידעתי שהפעם אני לא יכולה לתלות בו את ההיסוס שלי, והחלטתי בעצמי בצער לוותר על הלידה החלומית שלי. הרופא גר במרחק שעתיים נסיעה לפחות, ומכיוון שהלידה של איילת היתה מהירה, לא רציתי לקחת את הסיכון, ויותר מזה – קיוויתי בסתר לבי ששעתיים לפני לידה אני בכלל לא אדע שעוד שעתיים יהיה לי תינוק. מה שהביא אותי לשאלה קיומית אחרת – איזו לידה זו? שנייה או שלישית? כי אם שנייה (הראשונה היתה בניתוח אז זה לא נחשב) – היא בטח תהיה מהירה מאוד, כמו שמספרים על לידה שנייה. ואם שלישית, מי יודע? וגם אם שנייה – לא כל הלידות השניות כאלה. אמא שלי אומרת שהלידה השנייה שלה היתה הארוכה מכולן. וגם – אי אפשר בכלל להסיק מלידה אחת לאחרת, מיולדת אחת לאחרת וכל לידה שונה ואין בזה חוקיות – כל המשפטים שחזרתי ואמרתי ושמעתי אלפי פעמים בדיונים בפורומים מילאו לי את הראש והכניסו הרבה רעש למערכת.

 

והיתה עוד סיבה נגד הלידה הביתית. אני בן אדם של הרגע האחרון, ולידת בית זה הפקה. לא היה לי כוח לכאב ראש הזה. אז שחררתי את הרופא, אבל לא לגמרי שחררתי את הפנטזיה. בסתר לבי ראיתי את עצמי יולדת לבד באמבטיה בבית, כשכל בני הבית במקומות אחרים במשך היום, או בלילה כשכולם ישנים. בלי הפקה, בלי לשלם הרבה כסף לרופא, בלי שיעשו לי כאב ראש. אז כששאלו איפה אנחנו הולכים ללדת אמרתי תמיד שנחליט ברגע האחרון, והאפשרויות היו בילינסון וליס, עם נטייה חזקה דווקא לליס, לא משום ששמענו עליהם דברים טובים – ההיפך הוא הנכון, אלא משום שהרי נבוא ברגע האחרון, לא? אז כדאי בית חולים קרוב לבית, וברגע האחרון כמה הם כבר יכולים לחרב לנו את הלידה? ויש להם גם עדיפות על פני כל האחרים באזור (וזה כולל גם את מעייני הישועה ותל השומר) בתחום הביות. בקיצור, הנחתי שאלד בליס, אם נספיק להגיע, כמובן. והכי טוב – שלא נספיק. ככה גם תהיה לי לידת בית וגם ביות כמו שאני רוצה וגם לא אצטרך לשלם הרבה על לידת בית וגם לא אצטרך לתכנן הכל מראש. בקיצור, חשבתי לדפוק את המערכת. ורציתי לידה מושלמת. כי של איילת היתה כמעט מושלמת, ואני, אשת דייג שכמוני, לא מסתפקת בכמעט.

 

התאריך המיועד היה 16.3 ואורי רצה שנלד ב-14. יום הולדתו של איינשטיין, יום המדע ויום פאי. מתאים. אני אמרתי שבפעם האחרונה שהוא קבע לנו תאריך זה נגמר בניתוח, אז לא אנחנו מחליטים. ביום ראשון בערב, 13 במארס, נפגשתי עם חברותי לקורס שיטת קיי ועם המדריכה תמר לפגישת מחזור וגם לפגישת חיזוק. וכמה טוב שעשינו את זה. יסמין (פליגלמן) הוציאה קלפים עם כל מיני היגדים על הלידה ואמרה לי לבחור ולראות איך מה שבחרתי מדבר אלי. בחרתי קלף שנכתב בו "חופשייה לבטא". ברור, אמרתי – אנאסיסטד באמבטיה, והתחלתי לבטא את כל הכעסים שלי על כל הסובבים אותי בתקופה האחרונה. אחר כך היה קלף שעליו נכתב "מחובקת על ידי אחיותי". עשיתי פרצוף, אני לא ממש טיפוס של מוצי פוצי בלידה. יותר בקטע של – עופו ממני ותנו לי לעשות את העבודה בעצמי. הקלף השלישי היה "תינוקי יודע להיוולד". יותר מזה לא הייתי צריכה. אמרתי – יצא שניים משלושה טוב, נעצור כאן.

 

ביום למחרת, התעוררתי ב-13:00 משלפשטונדה מוקדמת כדי לקחת את אבישג מהגן, והופ, ירידת מים. קטנה, לא בשטף, אבל לא משהו שאפשר לפספס. התחושה והריח המפורסם. התקשרתי לאורי ואמרתי לו – בלי לחץ, תתקשר להורים שלך שייקחו את אבישג ותבוא אחר כך הביתה. טוב, זה בטח לא ייקח הרבה זמן, נכון? אני מכירה את הסיפורים על ירידת מים בלי צירים שעות ארוכות ואפילו ימים, אבל לא אצלי, ברור? בכל זאת, מחפשת את הצירים ואין כל כך. לא משהו שלא הכרתי בשבועות האחרונים בכל אופן. אחר כך הם הגיעו, אולי קצת יותר עוצמתיים אבל לא ממש. אני לא ממהרת ללכת לבית חולים. מרגישה תנועות עובר. יודעת שהראש שלו די מבוסס ואין צורך לדאוג. ובכל זאת, כשהזמן עובר והצירים אינם אני קצת מתאכזבת. הלו? כבר הייתי יכולה לתכנן ככה לידת בית! לא ככה נראתה הלידה החלומית שלי. ואז אני חושבת, אם כבר הלידה מתעכבת, ואנחנו בכל מקרה צריכים ללכת לאיזה שהוא בית חולים בגלל הירידת מים, אולי נלך ללניאדו ונראה אם יסכימו להכניס אותנו לחדר הטבעי בלי שנירשם מראש. טלפון לרננית שמנהלת איתי את הפורום – האם ייתנו לנו? רננית לא יודעת, מתקשרת לברר עם הילה, חוזרת אלי ואומרת שזה תלוי במצב הרוח של מנהל המחלקה. מנסה אצל יועצת הריון ולידה, אולי היא תדע. היא לא יודעת, אבל נותנת לי את הטלפון של מנהלת המרכז הטבעי. אורי די מתנגד ללניאדו, ואני שוב לא בטוחה. בסוף גונזת את הטלפונים ונשארת בבית. מחפשת ביוטיוב שירים שירגיעו אותי, ושום דבר לא בא לי. אחר כך בוחרת סרט ממגוון סרטי דיסני שיש לנו בבית ומתיישבת מולו עם פופקורן. בלידות קודמות לא עניין אותי בכלל לאכול בזמן הלידה – למה עכשיו כן? מסדרת כרית על הרצפה ומתנועעת. כל מה שאני אומרת תמיד למודרכות שלי לא לעשות – אני עושה. בעיקר – מצפה לצירים, ובשלב מסוים אף מנסה להאיץ בהם על ידי פעולות זירוז עצמיות לא מסובכות. מנסה לבדוק באופן עצמאי פתיחה על פי מדד גובה הרחם (ככל שהלידה מתקדמת ככה הרחם עולה למעלה, עד שאי אפשר להכניס אצבעות בין הבטן לחזה). אני רואה שהשקעים בצדי הבטן קצת מתמלאים, אבל לא בטוחה שזה זה. הרחם די נמוך. ובכלל – אם אני נגד בדיקות פתיחה מה זה משנה אם הן וגינליות או חיצוניות? הרעיון הוא אותו רעיון – לא לסמוך על מדדים חיצוניים אלא להקשיב לגוף! כמו שאמרתי – אני עושה את כל מה שאני תמיד מטיפה נגדו.

בכל מקרה, בסביבות שבע אני מחליטה שהולכים לליס. אף על פי שזה לא ברגע האחרון, ואיפה שהוא אני אפילו יודעת את זה, אני יודעת שנלד בלילה, ולכן צריך את בית החולים עם תנאי הביות הטובים ביותר.

 

ואז נפילה – הגענו הרבה יותר מדי מוקדם. פתיחה 2.5. הצירים מתרווחים, אני מחוברת למוניטור ומרגע זה – אני שלהם. לא נותנים לי לזוז – השתגעת? אחרי ירידת מים, והראש לא לגמרי הכי מבוסס באגן (אם כי נמוך מאוד, ואני יודעת את זה) ואת אחרי ניתוח ועם כל ציר יש ירידת דופק (קלה, ואחריה התאוששות מהירה, אבל את זה מצניעים) ויש חשש לקרע ברחם, בואי נחבר אותך לעירוי. אני שומעת הכל, אבל לא מוכנה לקבל שום דבר מזה. אני יודעת – ירידות דופק בזמן ציר זה דבר שכיח ולא צריך להתרגש. אני יודעת, המהימנות של המוניטורים האלה היא נמוכה מאוד מאוד (מידע מאנשי מקצוע, לא מפורומים) ומשתמשים בהם כי זה הכלי היחיד שעומד לרשות הרופאים כדי לקבוע את מצבו של העובר. אני יודעת, יש סכנה של חצי אחוז לקרע ברחם אחרי קיסרי (ויודעת גם שיש דרכים לזהות את זה גם בלי מוניטור). אני יודעת, יש סיכוי מסוים לשמט חבל טבור עם ירידת מים, אבל כבוגרת שמט של חבל טבור פעם אחת אני גם יודעת שהסבירות שזה יקרה כשירידת המים ספונטנית (ולא, למשל, כשפוקעים אותם באופן יזום כשהראש עדיין גבוה מאוד, כמו שהיה בלידה של אבישג) הוא די נמוך. וגם יודעת שהראש אולי לא נורא מבוסס, אבל נמוך מאוד. אני מרגישה את זה כבר כמה ימים. את כל זה אני יודעת, אבל כשאני אומרת למיילדת שאני רוצה להשתחרר קצת מהמוניטור (אפילו לקום לפיפי לא נתנו לי!) ובכלל – לחשוב שוב על האשפוז הזה – היא מביאה רופא שיפחיד אותי עוד יותר. כשזה לא עוזר, בא רופא בכיר יותר שיפחיד אותי עוד יותר, מפגיעה ביילוד ועד מוות שלו ושלי. הוא גם מוסר נתונים לא מדויקים (למשל, ששיעור מקרי הקרע ברחם הוא אחוז אחד), מה שמחשיד אותו קצת בעיני (הערה לרופאים – אתם אף פעם לא יודעים מי עומד לפניכם, אנא דייקו). ועם כל ההפחדות האלה, והצירים שנחלשים, ובכל זאת, אני באמצע לידה, אני צריכה לקבל החלטה, וממש רוצה לברוח משם.

 

מחפשת למי להתקשר. אני נזכרת בערב הקודם, בנוכחות של יסמין שמשרה כל כך הרבה רוגע ומתקשרת. היא מסמסת שהיא באמצע הדרכה ותתקשר אחר כך. מתקשרת לרננית. סומכת מאוד על שיקול הדעת שלה. היא מציעה שאם בכל זאת חשוב לנו להיות בבית חולים בשביל השקט הנפשי, שנלך ונתאשפז בכל זאת בלניאדו. עדיין לא נראה לי אידיאלי, ואורי עדיין לא מתלהב מלניאדו, ובכלל, מלעזוב את בית החולים עכשיו. אני אפילו מסמסת לרופא המיילד בבית, מתנצלת על החוצפה ושואלת אם אפשר ברגע האחרון להתחרט וללכת על לידת בית. הוא אומר שכן. אבל כשאנחנו מדברים, הוא נשמע זהיר יותר. (בבוקר שלח לי מסרון ושאל מה הוחלט. מסר הרבה מזל טוב כשאמרתי שנגמר.) סוף סוף יסמין חוזרת אלי, ואני מרגישה קצת בבית. היא מזכירה לי את הכלים שלנו מהשיטה ואומרת, תשחררי את הפנטזיה על לידה באמבטיה לבד, זה מה שיש ותחליטי שמעכשיו את עושה את זה הכי טוב שאפשר בתנאים הקיימים. אני לא הייתי משתחררת מליס, היא מוסיפה. אני מקבלת את העצה הראשונה שלה, אבל כן משתחררת, אחרי שהרופא מאשר שבכל זאת הראש מבוסס. בוא נעשה ריסטרט ללידה הזאת, אני אומרת לאורי. ננוח בבית, ונלך רק כשיהיה כבר ממש ברור שיולדים. אורי לא מתלהב, בלשון המעטה. הדבר היחיד שהוא מבקש ממני זה להחליט עכשיו לאן כן הולכים, ולדבוק בזה. אמרתי בילינסון.

 

אנחנו חוזרים הביתה ואני נכנסת למיטה, ומנסה להרפות. כבר ביציאה מבית החולים עוד בחניון, אני מבינה שיש איזו שהיא עלייה בדרגת העוצמה של הצירים, אבל לא רוצה לפנטז עכשיו. בבית יש צירים. מרווחים מאוד כל שמונה, עשר דקות ואפילו יותר (שוב – מציצה בשעון למרות ההמלצות שלי לכל היולדות לא לתזמן צירים אלא להקשיב לגוף) אבל עוצמתיים וארוכים מאוד – היה אחד שנמשך יותר משתי דקות אפילו. קצת אחרי שתים עשרה אני קמה לשירותים ומגלה שיותר ויותר קשה לי להיפרד מהאסלה. אחרי שאני מפנימה שזה כנראה קרוב, אני קוראת לאורי, שנכנס קודם למיטה עם בגדים ותוך שניות הוא מוכן ליציאה. נוסעים לבילינסון ושוב – צירים עוצמתיים מאוד, אבל לא נורא קרובים זה לזה. מזכיר את הנסיעה ללידה של איילת, אבל אז הם היו הרבה יותר קרובים.

 

מגיעים לבילינסון ברבע לאחת. שוב – מוניטור, בדיקת פתיחה (חמש), בואי נחבר אותך לעירוי – לא עירוי, אני מבקשת, רק לפתוח וריד, ובמקום כזה שיאפשר לי תזוזה. המיילדת יעל נחמדה ועניינית ושואלת – תרצי אפידורל בלידה? ואני מציינת לעצמי את ההבדל התהומי בין השאלה הזאת, לשאלה של המיילדת בליס – מה, לא תרצי לקחת אפידורל? שינוי קטן בנוסח ובטון, ואיזה הבדל! אני אומרת שלא ארצה ומתחננת שתשחרר אותי מהמוניטור כי אני חייבת לשירותים. סוף כל סוף זה נגמר, לפני שמספיקים להגיד לי משהו אני מזנקת לשירותים בקבלה. מבחוץ המיילדת שומעת אותי גונחת ואומרת – רק שהיא לא תלד לי בשירותים. גם לי לא בא. אז אני יוצאת, ועולה בחוסר חשק לכיסא גלגלים (עכשיו לשבת?!) שמביא אותי לחדר הלידה הכי מרוחק שיש להם.

 

תורידי בגדים ותלבשי חלוק. אני מבצעת את החלק הראשון בלבד, ונתלית על המיטה בציר. מבקשים שאתחבר למוניטור ואני שואלת אם אפשר ככה כשאני כמעט על הרצפה. שנייה לפני ששוב עוקדים אותי למיטה אני בורחת לשירותים. לא בקטע של התרסה, פשוט לא יכולתי אחרת. כולם בהיסטריה שאני אלד שם, אז ברגע האחרון אני מדלגת על המיטה לתנוחת הלידה המועדפת עלי (על שש, עבד נהדר גם בפעם הקודמת), שואגת את שאגת הקרב הידועה "אל תחתכו אותי" ויולדת תוך חמש דקות. השעה אחת ועשרים, תינוק מנוגב מוורניקס מונח עלי, מנתקים מהר מדי את החבל, אבל כבר לא אכפת לי עכשיו (גם ככה הייתי סקפטית בקשר לשאלה אם אני רוצה להשהות את החיתוך או לא). שום דבר לא בוער להם, לא מזרזים אותי להוציא את השלייה.

 

לא לוקחים את התינוק לשום מקום, אפגר 9-10. רוצים להכניס לי פיטוצין לווריד לכיווץ הרחם ואני מסרבת. מביאים את הרופאה שתסביר (תפחיד) למה כדאי לי, ואני עונה בשלווה שאני לא מתנגדת באופן עקרוני לפיטוצין, אני לא הולכת לשום מקום ויש לי כבר הכנה לכניסה לווריד. אם יראו שיש דימום חזק במיוחד – שייתנו. עד אז אני מוותרת, וסומכת על ההנקה שתעשה את העבודה. לא שהיה כל כך על מה לסמוך. התינוק יצא בוכה ולא הפסיק לבכות זמן די ממושך, ולא התלהב במיוחד מהציצי (בינתיים זה עבר לו), גם לא כשהיינו בחדר התאוששות, מה שגרם אחר כך לבכי נוראי בתינוקייה כשלא יכולתי לגשת אליו, אבל על כך בפרק הבא – על הביות (קדימון – הם היו נהדרים בחדרי הלידה, הביות שלהם ברמה של ימי הביניים בערך. באסה נוראית). בינתיים אני באופוריה, רועדת ומתרגשת. ידע זה כוח. יותר מדי ידע – הרבה בלבול מוח.

 

וסיכום קטן בקשר לקלפים: הייתי חופשייה להתבטא. התינוק שלי ללא ספק יודע איך להיוולד. והחיבוק הלא פיזי שקיבלתי מכל מי שהתקשרתי אליה (וגם אליו, הרופא יכול לקבל ציון לשבח כאישה של כבוד), הנכונות לעזור והעזרה ממש היה הרבה יותר ממה שציפיתי מהמשפט הסתמי הזה, שלא דיבר אלי ערב קודם.

ועוד נספח:

1. קראנו לתינוק עמוס נתן (או בקיצור – עמוס). בפייסבוק נעמה כרמי כתבה לי שזה שם עם עומס מוסרי כפול. מוזר שחשבתי על הקטע המוסרי של הנביא עמוס, שבגללו אני אוהבת כל כך את הנביא ואת השם, אבל השם נתן לא הזכיר לי שום עניין מוסרי, מכיוון שהוא כל כך הרבה שנים אצלנו במשפחה וטעון בכל כך הרבה משמעויות אחרות. אז תודה לנעמה שהזכירה לי את הנביא נתן ומשל כבשת הרש שלו.

2. אני מנהלת את פורום לידה פעילה וביתית בתפוז. אני לא אשת מקצוע, וכששואלים שאלה שדורשת שיקול דעת רפואי אמיתי אני תמיד מסייגת את דברי. סביר להניח שאילו אישה אחרת היתה שואלת אותי מה לעשות בסיטואציה דומה לזו שתיארתי, הייתי זהירה יותר בעצות שלי, וגם בהחלטות שאני קיבלתי רעד לי הפופיק, אבל אני חושבת שהן היו ההחלטות הנכונות.

 

עדכונים ומאמרים חדשים

חדשות ועידכונים

חיפוש

לנל"ק 2

אנחנו בפייסבוק

SFbBox by casino froutakia

  • _1
  • _2
  • _3
  • _4
  • _5


בלידה הקודמת ילדת בקיסרי

ועכשיו את רוצה אחרת?

ברוכה הבאה,

הגעת למקום הנכון!

הצטרפי עכשיו לאתר וקבלי את

המדריך ללידה נרתיקית אחרי קיסרי - בחינם!!!