ללדת אחרי קיסרי - שירה גרפיט

VBAC Israel - לנל"ק ישראל - לידה נרתיקית אחרי קיסרי

052-5155529
עקבו אחריי | לקבוצה הסגורה
כניסה למערכת | הרשמה לאתר

סיפור הלידה של תהילה -לידה נרתיקית לאחר שני ניתוחים קיסריים

 

כשהייתי בהריון האחרון חיפשתי בנרות סיפורי לידה טבעית אחרי שני ניתוחים קיסריים (לנל"ק2) ומצאתי בקושי אחד. חזרתי אליו במהלך ההריון שוב ושוב והבטחתי לעצמי שאם אצליח ללדת טבעי אחרי שני הניתוחים שעברתי, אכתוב ואפרסם את הסיפור שלי כדי שנשים שנמצאות במצב הזה יוכלו לקרוא, להתחזק, להתעודד וגם לפנות אליי אם הן רוצות.

 

עברו כבר 8 חודשים ועכשיו אני ב"ה יושבת לקיים את מה שהבטחתי. 

 

אבל- בכדי לספר סיפור על ויב"ק2 חייבים לספר גם קצת היסטוריה ורקע.לכן זה לא הולך להיות סיפור קצר... אבל אני מקווה שתהיו איתי בכל זאת...

 

אז נתחיל-

הלידה הראשונה שלי הייתה לידה טבעית- עד כמה שאפשר לקרוא ללידה ראשונה, בסוף שבוע 42, איטית, ארוכה, מלאת פרוסטגלנדינים, סטריפינג, פיטוצין ואפידורל- טבעית...

 

כמעט 3 שנים אח"כ באתי לשערי צדק בסוף שבוע 42 ללדת את בני השני. כמו בלידה הראשונה, הגעתי עם הפניה ולא עם התחלה של לידה, אבל בכ"ז דברים זרמו הרבה יותר טוב.

 

אחרי סטריפינג התחילו צירים טובים, בהמשך בוצעה גם פקיעה והכל התקדם טוב. המיילדת הייתה חמודה ורוב הזמן הניחה לנו. תוך 5 שעות בערך הגעתי לפתיחה מלאה והתחילו צירי הלחץ, הם הורגשו היטב ואני לחצתי טוב (הייתי בלי אפידורל) הדופק היה תקין כל הזמן, אבל למעשה הייתה התקדמות רק בדקות הראשונות. אח"כ משהו פתאום נתקע. המיילדת מיד זיהתה שהוא עם הפנים למעלה וניסתה לסובב אותו עם כל ציר ללא הצלחה. ואז הגיע רופא אחד. אחריו עוד אחד. ועוד אחת. ומיילדת נוספת. בקיצור, אני שוכבת על הגב וחצי מהצוות הרפואי של שערי צדק דחף אליי את ידיו וניסה לסובב ולמשוך את התינוק ללא הצלחה! כדי שיוכלו לעשות זאת, לא נתנו לי לשנות תנוחה בכלל, למרות שהייתי ללא אפידורל. כשהתעקשתי בכ"ז שאני רוצה לנסות על 6 המיילדת נכנעה ועמדה בצד בחיבוק ידיים. קראתי לה שתבוא לעזור לי, לנסות לסובב ולמשוך אותו- אבל היא אמרה שהיא לא מגיעה ככה... אז נאלצתי לחזור לגב... אבל לזכותם ייאמר שבמשך שעתיים של צירי לחץ, ללא התקדמות בכלל- לא עלתה המילה- ניתוח בחדר. וכעבור שעתיים היה ברור גם לי שמשהו כאן לא בסדר. ארגנו אותי והכניסו אותי לניתוח. כשהוציאו את בני הבינו כולם מה הייתה הסיבה שלא הצליחו לסובב או ליילד אותו עם הפנים כלפי מעלה- הקטנצ'יק שקל- 4.400 ק"ג...

 

שנתיים עוברות ואני לקראת לידה נוספת מפנימה מספר לקחים מהלידה הקודמת:

ראשית, עליי לעשות כל שביכולתי בכדי שהתינוקת לא תגדל שוב כל כך. בכדי לעשות זאת לדעת הרופא שלי (וגם לדעת בעלי שהוא מטפל ברפואה טבעית) היה עליי להקפיד על סוג של דיאטה וגם לעשות כל מה שניתן בכדי לא להגיע שוב לסוף שבוע 42, שכן בשלב הזה של ה"הריון העודף" ככל הנראה הקודם שלי קפץ את "קפיצת הגדילה" המטורפת שלו. הלקח השני שלי היה שאני רוצה ללדת בבית. פחדתי שהאצבע של הרופאים תהיה "קלה על הדק" הניתוחים, ובנוסף, בשנתיים שעברו מהלידה ההיא לא הניחה לי המחשבה שאילו היו מאפשרים לי לשנות תנוחה בזמן צירי הלחץ הייתי יכולה לעזור לו להתברג וכח המשיכה היה עושה גם הוא את שלו...

 

בקיצור, ההריון התקדם ללא אירועים או תקלות ב"ה, ובשבוע 37 הרופא שלי עשה לי באופן פרטי אולטראסאונד שבו הוא בדק את עובי דופן הרחם במקום הצלקת. מה שהוא הסביר לי זה שאם הצלקת דקה מדי יש סכנה ברורה יותר לקרע של הרחם במהלך צירים, אבל אם זה מעל מספר מילימטרים (אני לא זוכרת את המדדים המדוייקים) זה אומר שהאיזור של הצלקת החלים והתאחה דיו והרחם מוכן לעמוד בלידה ככל רחם. עברתי את הבדיקה הזאת בהצלחה.

 

בגזרת הדיאטה, אני מודה שלא הקפדתי מאוד, בעיקר בשבועות האחרונים אחרי שעברתי הערכת משקל אופטימית הרפיתי, מה שככל הנראה התברר כטעות, בדיעבד.

יומיים לפני התאריך המשוער, הייתי בביקור שגרתי אצל הרופא שלי. הוא הציע שנבדוק מה המצב ולהפתעתי ושמחתי הרבה בתברר כי יש מחיקה של 50-60% ופתיחה של 2.5-3 ס"מ. הוא היה מעודד ואמר שזה עניין של ימים.

 

עוברים הימים... מתחילה מעקב הריון עודף. אמרנו שצריך להשתדל להימנע מלהגיע לשלב הזה והרופא שלי התכוון באופן טבעי. אז ניסינו את כל הזירוזים הטבעיים האפשריים:

 

א. בעלי מטפל בשיאצו, אז הוא טיפל בי כמעט כל יום.

ב. קבעתי עם מדקרת סינית שהגיעה אליי הביתה כל יום במשך שלושה ימים ברצף ועשתה לי דיקור.

ג. עשיתי הרבה הליכות ועליתי וירדתי מדרגות.

ד. הרופא שלי המליץ על שמן קיק, שתיתי חצי בקבוק וזה לא עשה כלום חוץ מכאבי בטן, כעבור מספר שעות שתיתי את החצי השני של הבקבוק והתחלתי לשלשל בטירוף. אח"כ הגיעו צירים, אבל פסקו אחרי 3-4 שעות.

ה. סגולה- אפיית חלות והפרשת חלה. בכדי לקיים מצוות הפרשת חלה צריך להכין בצק מיותר מ- 1.600 ק"ג. אז הכנתי חלות ועוגות שמרים ורוגעלך ולשתי וברכתי והתפללתי והיו מלא צירים- שהפסיקו אחרי 2-3 שעות.

ו. סגולה נוספת- טבילה במקווה. עשיתי גם את זה.

ז. האופן שבו התינוק הגיע לאן שהגיע... נוסה... ייתכן שבסופו של דבר עזר יותר מהכל...

ח. כשכבר ניסינו הכל הרופא שלי הציע משהו שלא הסכמתי לנסות... לקחת ממישהי חלב אם, לערבב אותו עם חלבון ביצה ולשתות... זה היה הגבול שלי...

 

אז בגדול, כלום לא ממש עזר, כלומר ייתכן שהתקדמתי (היו לי כל הזמן צירים) אבל לידה לא הגיעה.

בסוף שבוע 41 הרופא שלי בא אליי לבקר אותי בבית. הוא בדק אותי וגילה שהמחיקה כבר ב- 60-70% אבל הפתיחה עדיין כפי שהייתה שבוע קודם. הוא עשה לי סטריפינג, דיברנו קצת, הוא הכיר את בעלי ואת הבנים והלך.

 

למחרת בצהריים בבת אחת התחילה הלידה.

 

תוך 15 דקות הגיעה החברה שלי שרציתי שתלווה אותי. 5 דקות אח"כ הגיע גם הד”ר. הציץ בחדר בדק דופק במוניטור, שאל את חברה שלי כמה שאלות עליי (אני כבר הייתי מכונסת בשלב הזה) והלך לחכות בסלון. בהמשך הוא בא מדי פעם והצמיד את המוניטור, אבל לא הפריע, לא בדק ולא התערב הכל היה מדהים, מהיר, עדין, רגוע, מחבק,התקדם יפה, עלייה הדרגתית בצירים, ירידת מים ותוך שעתיים וחצי הגעתי לפתיחה מלאה. קראנו לד”ר, התחלתי ללחוץ. תוך 5 דקות הבנתי שהסרט מהלידה הקודמת חוזר. צירי הלחץ, הורגשו היטב ואני לחצתי טוב. הדופק היה תקין כל הזמן, אבל למעשה הייתה התקדמות רק בדקות הראשונות. אח"כ משהו פתאום נתקע. הד"ר מיד זיהה שהיא עם הפנים הצידה וניסה לסובב אותה עם כל ציר ללא הצלחה.

 

אבל בזה הסתיים הדמיון... בכל כמה דקות החלפתי תנוחה. הד"ר הציע הצעות ובכל תנוחה שלא הייתי היה שם כדי לנסות לסובב ולמשוך אותה. הייתי על 6, בכריעה על המיטה, בכריעה על הרצפה, בשכיבה על הצד עם רגל למעלה, בעמידה תוך אחיזה בידיות הארון, הייתי בשירותים, לבסוף שכבתי וכמו פעם, הוא נשען לי על הבטן ביד אחת, וניסה להוציא את התינוקת עם היד השנייה... ואחרי כל זה (כשעה וחצי) הבנו כולנו שאין ברירה... גרנו אז מרחק 2 דקות משערי צדק. בעלי מהר הוציא את הכיסאות של הילדים מאחורה, איכשהו הלכתי עד האוטו עם חברה שלי, עמדתי על 6 מאחורה כשהיא מחבקת ומרגיעה אותי, בעלי נהג והד”ר- אחרינו על הטוסטוס. הגענו תוך 2 דקות לבי"ח, פתחו לנו מיד את כל השערים, הביאו כיסא גלגלים,חברה שלי החנתה לנו את האוטו, ובעלי הריץ אותי למעליות, שם קלט אותנו איש ביטחון, נכנס איתנו למעלית ולא הרשה לאף אחד להיכנס וכך הגענו במהירות אל הקומה התשיעית.

 

נכנסנו לחדר לידה,בעלי ניסה להסביר להם בגדול מה קורה, לקח להם כמה דקות להתעשת, ואז גם הרופא שלי הגיע והסביר להם מה בדיוק המצב. מאותו הרגע, הם עבדו מאוד מהר, הגיע הרופא שלהם, בדק אותי ואישר שצריך ניתוח, אחות אחת הלבישה לי את החלוק, אחרת פתחה וריד, עשו לי את כל ההכנות לניתוח די מהר, אבל יש להם גם את הפרוצדורות שלהם... והם היו חייבים "להכניס אותי למחשב" אז התיישבה לידי רופאה ושאלה כל מיני שאלות (בריאה בד"כ? הריון תקין? וכד') החתימו אותי על טופס הסכמה לניתוח, עצרו יולדת אחרת שהכינו עבורה את חדר הניתוח והכניסו אותי כשכל הצוות כבר היה שם.

עברו עוד 4-5 צירים עד שסוף סוף קיבלתי את ההרדמה וסוף סוף היה לי שקט.

 

ושוב, כשהוציאו את בתי הבינו כולם מה הייתה הסיבה שלא הצליחו לסובב או ליילד אותה עם הפנים הצידה- הפספוסה שקלה- 4.460 ק"ג...

 

עברו עוד שנתיים ועכשיו אנחנו כבר ניצבים מול סיפור אחר לחלוטין. היה מתח רב סביב הלידה הרביעית. מה לעשות? ברור שהאוטומט וההוראה של בתי החולים היא ניתוח מוזמן מראש, אבל מה ה-לא אוטומט? אם התינוקת הזאת לא תהיה גדולה כמו האחים שלה, ואם הרחם שלי במצב טוב ותקין למה שאני לא אלד טבעי? ואם משהו בכ"ז ישתבש? היה הרבה לסכן על הכף וההתלבטות לא פסקה כמעט עד הרגע האחרון.

 

במשפחה שלנו היו בהתחלה מזועזעים מעצם המחשבה על לידה לא בניתוח, אבל עוד יותר פחדו שננסה גם הפעם לידת בית... הרופא שלי היה די חד בעניין ואמר שהסיכוי שפשוט אגיע לבי"ח ויילדו אותי אפסי. הוא הציע או ליילד אותי בבית או ללוות אותי בבית בזמן הצירים ולשלוח אותי לבי"ח בנקודת "אל-חזור" ואז לא תהיה להם ברירה... בעלי ממש לא רצה שננסה בבית. ולמען האמת גם אני לא כל כך. אחד השיקולים שהכריעו את הכף לטובת לידת בית בלידה הקודמת, היה הקרבה הגדולה כל כך לשערי צדק, אבל כבר גרנו במקום אחר וזה היה רחוק מכל בי"ח. החוויה של לעבור לבי"ח בצירי לחץ, היא לא ממש פשוטה... לא התלהבתי לעבור את זה שוב... חוץ מזה הרגשתי שזה דווקא תוספת של גורם מתח במקרה שלי, ואהיה רגועה יותר בבי"ח, שם אני יודעת שיזהו אם יקרה משהו חריג, שם אני יודעת שאם הלידה שוב נתקעת אני מגיעה במהירות לחדר ניתוח. אז סיכמנו שאנחנו רוצים בי"ח. אבל האם ביה"ח רוצה אותנו? האם יש מקום שיאפשר לנו לנסות לידה טבעית? לאורך רוב ההריון לא היה ברור לי אם זה בכלל מציאותי או שאני חיה בסרט... חיפשתי וקראתי על בתי חולים שונים וידעתי שבמקרה הגרוע- (גרוע רק בגלל המרחק מירושלים) יש את מעייני הישועה. זה קצת הרגיע אותי. ידעתי שאת הבירור הסופי נוכל לעשות רק לקראת הסוף, במידה והתינוקת לא תהיה שוב גדולה כל כך.

 

אז הקפדתי הרבה יותר על תזונה בהריון הזה. למעשה הייתי בסוג של דיאטה, אבל ממש לא רצחנית. לא אכלתי בין הארוחות, השתדלתי לא לאכול בצקים וסוכר והרביתי בירקות. בעיקר הייתי מאוד מודעת למה שנכנס לי לפה. לא התפרעתי ולא "אכלתי בשביל שניים"...

 

עברו חודשים לא קלים, כולם רוצים לדעת מה יהיה (כולל אני) ואין לי תשובה של ממש. חוסר הודאות אכל אותי, הייתי קרובה כמה פעמים לשבירה וכבר אמרתי לבעלי- עזוב, בוא נקבע תאריך לניתוח ונשכח מזה... אבל אלה היו רגעי חולשה. ידעתי שחשוב לי לנסות, בראש ובראשונה בשביל ההתאוששות. ההתאוששות אחרי הניתוחים הייתה כל כך קשה לי, וארוכה וידעתי שאם אמשיך ללדת בניתוחים זה רק ילך ויהיה קשה יותר, שכן בכל לידה יש חוץ מתינוק חדש גם עוד ילד גדול יותר... זה היה מאוד קשה בפעמים הקודמות ורציתי להימנע מזה במידת האפשר. דבר שני- זוהי הדרך הטבעית, ורציתי להביא ילדים לעולם בצורה הטבעית והבריאה ביותר. דבר שלישי החיבור לתינוק כשאני אחרי ניתוח, הוא לא ממש חלק ולא פשוט עבורי. ודבר רביעי, לידה היא חוויה מעצימה ומפעימה ורציתי לחוות אותה.

 

השיקולים נגד, כלומר בעד ניתוח היו פשוטים ומפחידים- יש סכנה לקרע ברחם, אובדן הרחם, אובדן דם, נזק בלתי הפיך לי ולתינוקות ועוד דברים נחמדים כאלה...

אבל בגיבוי מלא מהרופא שלי, אני ידעתי שאין לי בעיה פיזיולוגית שמונעת ממני ללדת. ידעתי שאם הרופא שלי יזהה שהרחם החלים טוב ואם התינוקת לא תהיה גדולה, אין סיבה אמיתית לפחד.

 

הסביבה שלנו הייתה מעט יותר סקפטית ונתקלתי בהרבה תגובות לא ממש תומכות (בשביל מה הסיכון? בשביל חוויה? תשלימי עם זה שזה המצב, תתגברי, תנותחי והעיקר שיהיה לך תינוק בריא! השאר לא חשוב בכלל, וכד'...). הדרך שלי להתמודד עם תגובות כאלה הייתה להקשיב, לחזור על מה שכתבתי קודם לגבי זה שאין לי בעיה פיזיולוגית, ומצב הרחם וגודל התינוק ואז הדגשתי שאנחנו עוד לא סגורים על זה ונראה מה יהיה לקראת הלידה. אם לא יהיו תנאים טובים, נלך לניתוח.

 

המשפחה והחברים שלנו הבינו שאנחנו לוקחים את הדברים בפרופורציות נכונות- ניתוח קיסרי הוא לא האויב שלנו, אם יהיה בצורך נלך אליו בשמחה אמיתית על כך שזה האופן בו בתנו בחרה להגיע, וכנראה שזה הסיפור שלנו, אבל אנחנו לא משוכנעים שזה המצב ומרגישים חובה לבדוק את זה.

 

הדיבור שלנו היה שקול ובוטח וכך גם סביבתינו נרגעה ובטחה בנו.

 

אז התוכנית הייתה לבדוק לקראת סוף ההריון שהרחם במצב טוב, שהתינוקת לא גדולה מדי ואז למצוא בי"ח שיסכים ליילד אותי. אם אחד התנאים הנ"ל לא יתקיים- קובעים תאריך לניתוח.

והיה עוד עניין אחד שאני לא יכולה שלא להתייחס אליו. אמונה. מעבר לאמונה בגוף שלי, בכוחותיי, ברצון של התינוקת שלי להיוולד באופן טבעי, הייתה לי ולבעלי אמונה מאוד גדולה בה' ובכך שהוא מוביל אותנו בדרך הנכונה. התפללנו שישלח לנו שליחים טובים- וכך היה, התפללנו שייתן לנו את העצה הטובה ביותר, שיפתח את עינינו לזהות ולהיזהר מסכנות ושיוביל אותנו בדרך שלו- שאין לנו מושג מהי, אבל היא בטוח טובה עבורנו. האמנו, התפללנו, התייעצנו עם הרב שלנו בטחנו בה' והשלכנו עליו את יהבינו.

 

עשיתי שוב אולטראסאונד בשבוע 37 אצל הרופא שלי והרחם נראה מצוין. מעקב המשקל היה גם הוא מעולה, כל שנותר הוא למצוא בי"ח...

 

קבעתי פגישה דרך שר"פ עם הפרופסור בהדסה עין כרם, מישהי סיפרה לי עליו שהוא כזה איש מקסים ומסכים לעשות דברים כאלה כשהוא מחובר לאנשים ברמה האישית. אז נפגשתי איתו ברמה האישית (בהרבה כסף), הוא הקדיש לי 3 דקות, בהן שמע ממני כמה משפטים, לא התעניין בתיעוד הלידות הקודמות שהבאתי ולא בבדיקות הנוכחיות אלא פשוט אמר שאם זה קרה פעמיים זה ככל הנראה יקרה בשלישית ולו אין כל עניין להיכנס לזה.

 

הייתי לבד וקצת נפגעתי. מרוב הלם לא שאלתי אותו שאלות ולא ידעתי מה להגיד. יצאתי משם מאוכזבת, אבל הזכרתי לעצמי שמלכתחילה עין כרם היה סיכוי קלוש. כעבור כמה ימים נפגשתי (שוב דרך שר"פ, שוב- הכסף...) עם ד"ר פולק מנהל מחלקת יולדות בביקור חולים. בלבי הרגשתי שזה הסיכוי האחרון. אם כאן לא יסכימו- קובעים תור לניתוח. הפעם הודעתי לבעלי שהוא בא איתי, אם כי עם ד"ר פולק, הסתבר, שיכלתי להתמודד אפילו לבדי! הייתי בשבוע 38. הפגישה הייתה נעימה, נינוחה, לא מלחיצה. באתי אליו ישר מהלימודים והיה לי תיק של בה"ד 1- שם שירתתי. הוא כל כך התלהב שסיפרתי לו שהייתי קצינת קליעה שחלק נכבד מהשיחה דיברנו על זה...

 

הוא שמע אותנו, קרא את הניירות, שאל שאלות, עשה לי אולטראסאונד והעריך את משקל התינוקת, שאל שאלות עלינו וצחקנו הרבה.

 

הוא התפלא שהגענו אליו ואמר- “בגלל שאני עושה לידות עכוז חושבים שאני אלטרנטיבי או משהו כזה, אבל כל השאר שלא עושים לידות עכוז- טועים. אין שום דבר אלטרנטיבי או אמיץ בזה. כולם צריכים לעשות את זה, ובגלל שהם לא- חושבים שאני מיוחד. אבל אני לא! אני חננה! אני הכי BY THE BOOK בעולם!! למה באתם אליי?! למה אתם עושים לי את זה?!? מכריחים אותי להיות "חריג"!... אבל- תדעו לכם שבאמנה של הגניקולוגים בארה"ב וגם בקנדה לא קיימת ההגבלה הזאת שאחרי שני ניתוחים אסור ללדת, אז אם אני מסכים לעשות את זה, זה כי טכנית זה BY THE BOOK, ה-BOOK של ארה"ב וקנדה...”

 

דיברנו על הסיכונים אבל בלי הפחדות- ברמיזות... שאלתי אותו אם לא יוכלו לזהות שמשהו לא טוב קורה לרחם לפני שיהיה מאוחר מדי, אפילו ברגע האחרון. הוא ענה שהבעיה היא שבד"כ אנחנו יודעים שהגיע הרגע האחרון, שניה אחרי שהרגע האחרון עבר...

 

אני חושבת שמצאנו חן בעיניו, הוא ראה גם את הגישה השקולה שלנו שהזכרתי קודם. היה ברור לו שאם משהו חלילה ישתבש בוודאי שנלך לניתוח. הוא אמר לנו- "אתם יודעים, רופא לא קם בבוקר ואומר לעצמו- אוקיי, לאיזה יולדת אני אהרוס היום את הלידה... תאמינו או לא הכוונות שלנו באמת טובות”. האמנו לו, ואני חושבת שהוא הרגיש את זה. לבסוף הוא אמר שאם אנחנו מגיעים אליו בלידה והוא רואה שהכל הולך חלק, הוא מסכים שאני אלד אצלו לידה טבעית.

 

שמחים ומתרגשים חזרנו הביתה להמשיך להמתין. חששתי ששוב אגיע ל"הריון עודף" וכשאבוא לביקורות בקופ"ח יפעילו עליי מכבשי לחצים.

 

החשש שלי התגשם בחציו- אכן עברתי שוב את התאריך המשוער, אבל אף אחד לא הסתכל עליי עקום או מוזר או מלחיץ- כולם- רופאים ואחיות שנפגשתי איתם ב 3-4 פעמים שהייתי במעקב, איחלו לי הצלחה! גם שם היה לי מאוד חשוב לשדר כל הזמן לכולם שאני לא מטומטמת ולא מתאבדת. אני הולכת לעשות דבר אחראי, ללדת בבי"ח בפיקוח צמוד והכל. אם חלילה משתבש משהו, נעבור לתוכנית ב'- לניתוח- הרי כבר עשינו את זה פעמיים... שידרנו שאנחנו נחושים והחלטיים אבל לא "ראש בקיר". ואני חושבת שבזכות זה, גם הממסד הרפואי יישר איתנו קו.

 

למרות שלא היה לנו טוב להיכנס לשלב הזה של ההריון, מחשש לגדילת יתר (הרופא שלי אמר שאנחנו צריכים "להקטין את התוצרת"...) לא רציתי להיכנס שוב לשיגעון הזה של הזירוזים. בהריון הקודם הלחץ שלי לזרז בכל אמצעי אפשרי רק גרם לשבועות האחרונים להיות מתוחים ומלאי סטרס.

 

סוף שבוע 41.

שבת ומיד בצמוד לה חג שבועות.

 

נסענו לשבת-חג להורים של בעלי בשכונת בקעה בירושלים. בשישי בלילה התעוררתי בסביבות 3. לקח לי קצת זמן להבין שצירים העירו אותי, ועוד קצת זמן להבין שאלה צירים שצריכים להעיר גם את בעלי... קמנו, התארגנו בשקט, בין הצירים עוד הספקתי להכין את הבגדים של הילדים ליד המיטות שלהם, הערנו את חמי וחמותי ונסענו לביקור חולים.

 

היה לנו ברור שאנחנו מגיעים לבי"ח שלא על מנת להיאבק. אנחנו מבינים שכמו שד"ר פולק אמר- אף אחד שם לא מתכוון להרע לנו. אנחנו מבינים שאנחנו מבקשים מהם לאפשר לנו לעשות דבר שהוא לא לגמרי שגרתי. אנחנו מקבלים את הכללים שלהם ומכבדים אותם ומוצאים בתוכם את המקום להיות אנחנו. הכל בשלום ובחיוך.

 

הגענו,להפתעתי, במחיקה מלאה ופתיחה 5, ורק כשהגיע רופא הודעתי לו שאני ויב"ק2. הוא כמעט התעלף... הוא אמר שהוא לא מוכן, ואין מצב וכו' ואני בשלווה וברוגע שאלתי אם ד"ר פולק נמצא (מנהל המחלקה, בשבת ב-5 וחצי בבוקר...) ענו לי שלא אבל הוא כונן ואפשר לקרוא לו. קראו לו. הוא ביקש להודיע לנו מהדרך שהוא לא מתחייב ללידה טבעית. אמרנו שאנחנו יודעים ומבינים. הוא הגיע ב- 5:45 זיהה אותנו ומיד נכנסנו לחדר לידה. הוא חיבר אותי למוניטור (ידעתי שאני אהיה חייבת להיות מחוברת כל הזמן, ולא התנגדתי. הייתי במגרש שלהם ושיחקתי לפי הכללים שלהם. העיקר שייתנו לי ללדת) ביקש שאני אשכב על הגב כי הוא רוצה לבדוק אותי בציר. אח"כ לא אכפת לו שאשנה תנוחה. הוא היה קצת קצר רוח, אבל מה אפשר לצפות מאדם שהוציאו אותו מהמיטה- אולי לשווא- בחמש וחצי בבוקר שבת?

 

ואז הגיע ציר, הוא הכניס את היד, סובב אותה, פתח ומתח את האצבעות שלו בפנים. אף פעם לא עברתי דבר כזה תו"כ ציר. זה היה נ-ו-ר-א!!! זה כואב ולא נח ורק רציתי לקום! אבל אחרי שהוא סיים הפנים שלו השתנו. אחרי כמה דקות הבנתי שמה שהוא הרגיש שם, הרגיע אותו. הרופא שלי הסביר לי לפני כן שרחם פצוע לא מתנהג כמו רחם רגיל ואפשר לזהות את זה מיד בציר הראשון. הבנתי שהוא הרגיש שהרחם שלי "מתנהג יפה". הוא נשאר איתנו עוד קצת לראות מוניטור ויצא מהחדר.

 

כשהוא סיים לבדוק אותי מיד הוריתי לבעלי להרים את המשענת של המיטה עד הסוף, נעמדתי על הברכיים עם הפנים לכיוון המשענת, לכיוון הקיר, הנחתי את הזרועות שלי על המשענת ונתליתי עליה. כך נחתי בין ציר לציר וכשהגיע ציר הנעתי את האגן. המוניטור כל הזמן החליק לי, אז חלק מהזמן החזקתי את המתמר צמוד לבטן. זה דווקא עזר לי קצת כי תמכתי לעצמי בבטן מלמטה.

 

ד"ר פולק נכנס ולא הייתה לו שום בעיה עם התנוחה שהייתי בה. הוא גם הציע לי לעמוד אם אני רוצה. הוא היה מרוצה מאוד מהמוניטור הן של התינוקת והן של הצירים לכן לא היה גם אכפת לו כל כך שיש מדי פעם קצת הפסקות במוניטור. כשהתחלפה משמרת של מיילדות הוא הזמין אותן לראות אותי, התגאה איך אני "מועמדת מצויינת ללידה טבעית" איך הקפדתי על דיאטה והתינוקת אכן לא גדולה מדי, איך כל תנוחה שנוחה לי מקובלת עליו ואיזה יולדת נהדרת ומשת"פית (וקצינת קליעה...) אני- שאני מחזיקה את המתמר של המוניטור.

 

באופן כללי רוב הזמן ד"ר פולק לא היה בחדר והיינו רק אנחנו בשלווה, בנחת, בתפילות, ביחד מאוד.

 

אחרי שעתיים הייתי בפתיחה מלאה. ד"ר פולק נכנס, פקע לי את המים, שעדיין לא ירדו עד אז. זה ממש עזר לי, הרגשתי הקלה גדולה עם הפקיעה והתחלתי ללחוץ. הוא העדיף שאשכב על הגב והאמת היא שבשלב ההוא גם אני העדפתי כי התעייפו לי הרגליים, וחשבתי שיהיה לי קל יותר אם הוא יעזור לי מהצד השני.

 

זה היה רגע המתח במבחינתי, כי עד השלב הזה הגעתי גם בלידות הקודמות, זה היה השלב בו הלידות נתקעו.

לחצתי איזה 3-4 לחיצות, אבל הרגשתי שאני לא נותנת את כל כולי, אני קצת עצורה ע"י הפחד מהיתקעות נוספת, אז שאלתי את ד"ר פולק מה המצב, והוא חייך ואמר לי שאם היה רוצה היה יכול להוציא אותה עכשיו בואקום.

 

בעלי נבהל- למה ואקום? מה קרה? אבל אני מיד הבנתי- ב"ה אין סיכוי לניתוח! גם אם חלילה ניתקע עכשיו, הסכנה הזאת מאחורינו!

הרגשתי שמחה גדולה וגל של כח הציף אותי, בציר הבא הרגשתי שאני לוחצת עם כוחות אדירים! ואכן בלחיצה הבאה הראש היה בחוץ!

בעלי ואני כל כך התרגשנו! בעלי אומר לי- היא חצי בחוץ! אני לא מאמין! ואני ממלמלת בלי הפסקה- אני לא מאמינה שזה קורה...

 

וד"ר פולק מסתכל עליי ושואל אם אני רוצה להוציא אותה בציר הבא, לא הבנתי את השאלה... ברור שכן... אז הוא אמר, תביאי את הידיים. הוא עזר לי להחזיק בה בחצי הגוף שהיה בחוץ ואמר בלחיצה הבאה תמשכי אותה אלייך.

 

הייתי המומה! לא ידעתי שזה אפשרי... ואז הגיע ציר ופשוט משכתי אותה אליי. גוף לגוף, עור לעור. 3.600 ק"ג של יופי ומתיקות.

 

מכאן כבר כל מי שעברה את זה יודעת שאין מילים לרגשות שמציפים. לרגשות האלה של כל יולדת נוספה הפליאה וההתרגשות שבפשטות שבקימה אחרי שעתיים, מקלחת לבד, ישיבה מזרחית על המיטה בשמחה וברוגע עם התינוקת החדשה שלנו שבאה אלינו בלידה כל כך טבעית ומופלאה בשבת בבוקר ערב שבועות-

 

נעמי.

 

 

 

חדשות ועידכונים

חיפוש

לנל"ק 2

אנחנו בפייסבוק

SFbBox by casino froutakia

  • _1
  • _2
  • _3
  • _4
  • _5


בלידה הקודמת ילדת בקיסרי

ועכשיו את רוצה אחרת?

ברוכה הבאה,

הגעת למקום הנכון!

הצטרפי עכשיו לאתר וקבלי את

המדריך ללידה נרתיקית אחרי קיסרי - בחינם!!!