ללדת אחרי קיסרי - שירה גרפיט

VBAC Israel - לנל"ק ישראל - לידה נרתיקית אחרי קיסרי

052-5155529
עקבו אחריי | לקבוצה הסגורה
כניסה למערכת | הרשמה לאתר

סיפור הלידה של יהונתן

 

 

ארבעה ילדים ולידה אחת

 לידה נרתיקית לאחר 3 ניתוחים קיסריים

 

"אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג, טז).

 

 

***

 

עדי

 

אוקטובר 2001 – 40+5 שבועות... הילדה במצג עכוז לאחר שלל שיטות אלטרנטיביות להיפוך, סירוב להיפוך חיצוני בעקבות הפחדה על גרימת נכות לעובר, סירוב לקיסרי בביקורת הריון עודף בתקווה אחרונה שהיא תתהפך ברגע האחרון. ב 00:45 ציר ראשון, ב 01:30 אני כבר במיון יולדות בפתיחה 3 – עדיין מצג עכוז ומכינים חדר ניתוח, כי נאמר לי: " 50% נכות ו 50% מוות עוברי בלידת עכוז וגינלית". עידן טרום "ספריות ענק בגוגל". האמנתי. ב 2:30 – פתיחה 5-6. על טפסי הסכמה לניתוח החתימו אותי כבר על שולחן ניתוחים כי אף אחד לא נזכר בזה קודם. ב- 3:37 היא הוצאה ממני בניתוח. הצירים לא הסבו לי סבל, הכל זרם חלק עד הסקלפל. מה כן השאיר בי צלקת? המפגש הראשון. קירבו אותה אלי לנשיקה חטופה והיא קיבלה שטף דם בעפעף שמאל ובאף מצינורות חמצן שהיו עלי והיא נלקחה. לא נתנו לי להחזיק אותה עד 21:00 בערב כי לא יכולתי לקום מהמיטה, בטענה שהיא "תיפול לי"... בעצם אני, אמא שלה, היתי היחידה שלא החזיקה אותה עד הערב כי זה מה שהוחלט בשבילי ע"י מישהי במדים. עד היום זה מעלה דמעות.

 

ניתוח מיותר במרמה, עם הרדמה שהשאירה אותי עם כאב גב והקרנה לרגל מרגע ההזרקה של האפידורל, למשך שנים.

 

בת 21 פעורה, כאובה וללא מושג בזכויות שלי ואמונה עיוורת באנשים. 3 חודשים לאחר מכן כבר היתי שוב בהריון...

 

 

רון

 

אוקטובר 2002 – 38+5. במעקב גדילה עובר גדול כל ההריון. מסיבות טכניות לא קיבלתי תיוג של "סכרת הריונית". כמה פעמים החלו צירים סדירים ונפסקו בדיוק כשדרכתי בשער בי"ח, אז הסתובבתי ועזבתי. בי"ח אחר אבל אותה טקטיקה: "את תלדי וגינלית רק דרך גופתו המתה של מנהל חדר לידה או אם תחתמי שאת מוכנה למות". הוא עצמו לא טרח לדבר איתי, זה עבר עם מתמחים "שליחים". שוב האמנתי. פתיחה 2 מחיקה 60% והפעם אני מראש בחרדה והלידה כבר לא רצה כמו בפעם ראשונה. קצת לפני חדר ניתוח אני מתחננת למרדים, שבא לדבר איתי, שיעשה הרדמה כללית והוא מסרב. אני רועדת בחרדה לפני ובמהלך ניתוח גם מפתחת הפרעות קצב לב. 17:12 הוא בחוץ. 4630 גרם של שלמות ואיתו מה שהאמנתי סיום ההיסטוריה המיילדותית שלי. ביליתי בהתאוששות לא מעט זמן וצפיתי בנשים שיצאו מניתוח אחרי, יוצאות משם לפני. במחלקה פיתחתי חום ושוב - לא החזקתי את בני עד הערב למחרת.

 

עשיתי את הדבר הנכון במסגרת היעדר הידע שלי דאז ולא נתתי את הדעת על עומק הצלקת הנפשית שנפערה. ויתרתי על הבאת ילדים נוספים לעולם בגלל צורת הילוד, בגלל שיקום מגיהינום תוך כדי טיפול בתינוק ובגלל  תחושת הכישלון והאימפוטנטיות שלי כאשה ללדת נורמלית.

 

 

בינתיים....

 

במהלך 2003 – 2007 למדתי סיעוד במטרה להיות מיילדת בעתיד, להיות שם כשהחיים פורצים לעולם...אבל לא יכולתי להגיע לשם. זה הכאיב במקום לרפא. הכאיב אפילו במחשבה, כשזה נהיה מוחשי... מצאתי את עצמי בקצה השני: רפואה דחופה והחייאות. ולמה זה חשוב? כי למרות ההיכרות עם החיים והמוות ועם החוק הרלוונטי ועם דינמיקה פנימית במערכת – נשארתי חלשה, עיוורת ומצולקת בין כותלי חדר לידה, מול הפעלת לחצים של רפואה מתגוננת משפטית, כשהחלטתי כעבור שנים, שאני רוצה עוד ילד, לפני שהשעון הביולוגי יסגור בפני את הדלת הזאת לתמיד.

 

תמיד רציתי לא פחות מ 3 וויתרתי רק כי לא יכולתי להכניס את עצמי שוב לחדר ניתוח.

 

 

איתן

 

יולי 2012 בהריון שלישי ומתחילה לבדוק איך אני עושה את זה בדרך הטבע. הבנתי ולמדתי שאפשר. אבל אני עושה 3 טעויות: 1 – אני מתחילה את התהליך עם עצמי מאוחר מדי ולא מודעת לטראומה הנפשית הקשורה לעבר המיילדותי שלי. 2 – לא משתפת מספיק את בן הזוג במידע הרלוונטי והוא נשאר בחשיכת ידע ובעמדת "סמוך על הסמוך של הרופא". כך שבמקום לתמוך בי, הוא היה בצד המלחיץ. 3 – נתתי למערכת להכתיב לי גבולות האפשרויות: עד שבוע 40 ועד הערכת משקל 4 - 3,600 ק"ג (תלוי מי מאשר). אפשרתי להכתיב לי כי למרות הכל, נשאר בי החותם של  מטופלת "קטנה, חלשה, עיוורת" מול מערכת "חזקה, נאורה וטובה". לשם חדרי לידה החזירו אותי. ושום ידע על בעייתיות החוקיות לא חלחל לי למודע במעמד זה. ושום ידע מחקרי שקראתי – לא עזר לי לפתוח את הפה או לסובב את הגב וללכת. ושום דבר לא עזר לי להפסיק לקבל אישורים למצב נורמלי וטבעי שנקרא – לידה. בשבוע 37 שתיתי שמן קיק בתקווה שככה אעמוד בקריטריונים שהציבו לי ואכנס ללידה לפני שיפעילו לחצים. פיתחתי צירים טובים וסדירים, שהתגברו בלילה עם הפרש 2 דקות ביניהם-  זזים לחדר לידה. הכל טוב ויפה רק ששוב מוסרים לי ומחתימים אותי על נתונים לא נכונים ומוגזמים על קרע ברחם. הפחדה אחרי הפחדה וכשמתחלפת משמרת אחיות – הצירים פתאום מתרווחים ונפסקים. טוב לא ממש פתאום – את המיילדת החדשה לא אהבתי בטירוף והייתי מפוחדת. כך אחרי 14 שעות צירים ואפס התקדמות – הלכתי הביתה עם תחושה שהגוף שלי שבור אחרי 2 ניתוחים ולא יודע איך ללדת בדרך הטבע - מחכה שיחתך.

 

באפריל 2013 הוא נולד בניתוח קיסרי, יום לפני התאריך המשוער, במשקל 3860 גרם. הדבר הראשון שיצא לי מהפה: "יכולתי ללדת אותו בעצמי". זה היה יום קשה עם רגשות מעורבים. הייתי מאוהבת בכל מאודי בילד הזה ובאותה עת התאבלתי על עצמי כאשה והתמודדתי עם שלל סיבוכי ניתוח ואנסטזיות.

 

זה התחיל כ"נסיעה  לביקורת אחרונה" בחדר לידה ובכיתי. בכיתי כי ידעתי שהערכת משקל לא לטובתי ושבוע 40 נגמר לו. בכיתי כי הופעל עלי לחץ לניתוח ולא היו בי כוחות להילחם לבד מול כולם והרגשתי כמו כבש שמובל לשחיטה. בכיתי כי הרגשתי כישלון בתור אמא ובתור אישה ללדת את הילדים שלי, כפי שטבע ואלוהים יעדו את האישה. בכיתי כי התחשבתי בכולם ואף אחד לא ספר אותי עם הפחדים שלי מהסכין שחותכת בבשר בעודי ערה עם ידיעה ברורה שאסתבך הפעם יותר. כעסתי על בעלי שלא טרח לקרוא ולדעת ושבמקום לתמוך בי, להילחם לצדי  ולהיות לי לגב, "מסר" אותי למנתח ללא היסוס.

 

הניתוח היה סיוט ולא בגלל הצוות שהיה מקסים. הניתוח הזה היה הגרוע ביותר שידעתי מבחינה פיזית ונפשית. כל הטראומות צפו להן ברגע אחד. הייתי בהתקף חרדה ודרשתי תרופות הרגעה שלא קיבלתי כמובן. זאת הייתה תחושת אונס.  5 ניסיונות כושלים להרדמה ספינלית עד הצלחה, קשירת ידיים, חוסר יכולת לזוז ופתיחת רגליים רדומות ע"י 2 אחיות שהכניסו קטטר, שדה ראיה חסום, קושי לנשום, חוסר אונים, כאב מפלח מהבטן הפתוחה ותוספת של הרדמה כללית כי תחושת כאב חזרה לפני סגירת הבטן. רציתי אותו עלי אבל סירבתי שיקרבו אותו לנשיקה. הייתי עם מסכת חמצן וזכרתי את העין החבולה של הבכורה.

 

ההחלמה הייתה קשה ונוראית מכל הבחינות וכללה בצקות מפושטות וגודש ריאתי, מלווה בחוסר תחושה ממותן ימין, דרך טוסיק ורגל (spinal stenosis)- כמתנת ברית מהרדמה ספינלית. הייתי צריכה להפסיק להניק שבוע אחרי שהוא נולד בגלל שלל התרופות שהיתי צריכה לבלוע. הדמעות זלגו בלי שליטה ותחושת ייאוש הציפה...

 

 

***

 

 

יש לי 3 ילדים מדהימים ואהובים שלא ילדתי.  במקרה שלי, בני אדם החליטו לשלול את דרך הבריאה הבריאה ולהעמיד את דרך הסקלפל מעל. הם נחתכו ממני במרמה. נחתכו ממני כי מישהו רצה לישון ומישהו לא רצה להתעסק בלידה שדורשת יותר ערנות ומישהו לא היה מעודכן מקצועית ופחד מתביעה. חשוב מכך - אף אחד מאלה שפגשתי, לא דגל בעמדה שניתוחים הינם פתרון קיצוני למצבים קיצוניים גם כשמדובר באשה.

 

כשלא רואים באישה הרה יותר מאינקובטור, נוטים לזלזל בסכנות ובהשלכות ניתוחים על בריאותה. כשלא מתייחסים לאישה כאל אדם נבון או כאל פשוט אדם – שוללים ממנה את הלגיטימציה גם ללידה בטענה ליצר הרפתקנות ורדיפת חוויות. זה נורא בעיני שלידה מוגדרת בצורה כזו ע"י גברים עם תסביך אלוהות שמיילדים נשים בסכין ל"כל מקרה". מטיחים בנשים את המניפולציה הזו,  במטרה לגרום רגשות אשם של אם כלפי ילדיה ולהקריב עצמה לניתוח ללא צורך מוחשי. איבדתי את האמון באנשים עם "יעוד" ושבועת היפוקרטס, שלא פועלים לפיהם.

 

יש סיבה לכך שנשים נוצרו ללדת בדרך מסוימת והיא עוברת בין השאר דרך נפשן.  בכל לידה נולדים שניים – הילד והאם.

 

הייתי פצועה. הרגשתי כלי שבור פיזית ובטוח לא אישה ולא שלמה נפשית.  צלקת עברה לא רק ברחם הפיזי, אלא ב"סגמנט תחתון" של כל הווייתי כאישה. משהו לא נגמר, לא הסתיים עם ההריונות.

 

אבל הייתי מודעת סוף סוף... מודעת לעצמי, לכאב, מודעת לצורך להחלים, מודעת לאמת פשוטה שהאדם בחלוק איננו אלוהים ולא תמיד יהיה  לו ידע מספק או מדויק וחסד. בניתוח השלישי הגעתי לתחתית הנזק ומשם צמחתי.

 

היום אני רואה שם בין ההריסות של ניתוחים-ברכה של התפכחות.

 

הצטרפתי לכמה קבוצות VBAC  וגיליתי עולם – אני לא לבד. נשים עם אותה דרך, אותן תחושות, משכילות, לוקחות אחריות ויולדות אחרי ניתוחים מרובים בבתי חולים וגם בבית. חיפוש עצמאי אחר השכלה בנושא לנל"קים נכנס להילוך גבוה וארנק נפתח להעמקת המינוס J בקניית גישה למחקרים.

 

 

באחד מהתקפי הדמעות, קיבלתי תעוזה ואמרתי לבעלי במה הוא מואשם בתור גבר מייצג ובעל J... אף אחד מאתנו לא אשם בכך שנתנו אמון במערכת/ אנשים שאמורים להטיב עמנו. ושנינו אשמים שהאמון בבני אדם היה עיוור ומוחלט, כך שהשלנו מעצמינו אחריות אישית בנושא החשוב בעולם – להשכיל בדרך הבאת ילדינו לעולם. הוא היה בהלם כמובן כי לדעתו פעל לטובתי במסגרת היכולת שלו דאז. אבל  הכי חשוב- הוא לא שלל אותי! הוא הבין, הכיל והבטיח שאת הילד הבא אני אלד איך שאני רוצה. וואלהJ?! כמה מתח ירד! כמה הקלה הרגשתי! ועל הדרך הרווחתי את היחסים עם בעלי בחזרה.

 

עניתי בנחישות: "את הילד הבא אני אלד בבית. בחדר שינה שלי. תפנה אותי באמבולנס רק אם יקרה משהו שבאמת ידרוש  ניתוח."  ברגע שזה התגלגל לי על הלשון, זה הרגיש נכון והפך להחלטה. היה לי ברור שבי"ח טריגר מטורף אצלי שיעצור לידה ואני לא בוטחת באף גבר בחלוק, עם תסביך אלוהות, שמתיימר "ליילד".

 

הייתי נחושה ללדת את הילד הבא אבל לא רציתי להיכנס להריון לפני שאני מוודא עם עצמי שאני רוצה ילד ולא את התיקון לעבר.

 

הייתה בי ידיעה שזה יהיה בן. יכולתי לראות את רגע הלידה בעיני רוחי....

 

 

 

        

 

 

 

 

HBA3C

 

הריון, לידה, בריאה ומה שביניהם....

 

יהונתן

 

שבוע לפני תאריך הוסת הרגשתי אותך מתהווה בתוכי בני.... ובדיקת הריון ביתית-  מאשרת שאתה כאן. תאריך משוער 19 ביולי 2015.

 

הלב דיבר לאלוהים נון סטופ בהודיה אינסופית ובקשות לחסד; ופעם ראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי כאילו אני מובלת יד ביד לאנשים הנכונים והייתי רגועה. קשה להסביר את הידיעה העמוקה ששלטה בי, שלידה תהיה בריאה, ונכונה לי. השלווה הזאת הייתה התשובה האלוהית לחששות ליפול בצד הרע של סטטיסטיקה. זאת היתה השגחה – אין לי הסבר אחר. התשובה ההגיונית לחששות אלה הייתה – ידע ומוכנות לכל תרחיש.

 

בשבוע 7 כבר הייתי בסדנא לנשים ששוקלות לנל"ק. אחת החוויות המשחררות והמעצימות שעברתי. היא הפיחה רוח במפרשים של תקווה והשילה כמה אבנים כבדות מליבי.

 

התחלתי לבדוק אופציות לליווי לידה מקצועי וגיליתי שהפעם הדרך פתוחה  לפניי יותר ממה שיכולתי לדמיין. יד אלוהים... הדברים הסתדרו מעליהם בצורה מופתית. את המיילדת שלי בארץ מצאתי במקרה (או שלא), כבר בשבוע 8 להריון, דרך קבוצת לנל"ק חו"ל ... מי היה מאמין? דרך אנה, חברה באותה קבוצה, שנתנה לי אור בקצה מנהרה, יצרתי קשר עם אישה נוספת שילדה ויב3"ק בארץ.

 

הכסף גויס למרות המינוס המרשים. על כך אני חייבת תודה ענקית לבעלי שאמר שהנושא לא יטריד אותי וכסף לא יהיה מה שיכריע בענייני בריאות ויכניע אותי. התקציב נמתח למקסימום וקניתי כל מה שהרגשתי שנחוץ לי ללידה.

 

חוץ מ3 חברים, החלטתי לא לשתף אף אחד בתוכניות שלי ללידת בית. לכולם נמסר שאני אנסה ללדת בבי"ח בסוף יולי – תחילת אוגוסט. לא רציתי להסביר ולשכנע אנשים שחושבים שהם יודעים יותר טוב ודואגים יותר ממני לילדים שלי. לאנשים יש נטייה לגבש דעות על נושאים בהם אין להם מושג. כולל רופאים. לא מאמינים? תשאלו כל רופא (טוב חוץ ממיילדי בית) איך מתנהלת היום לידת בית. אין להם מושג כי הם בחיים לא נכחו באחת. הם לא בדקו יותר ממחקר ישן אחד בנושא אבל יש להם סטיגמה בשלוף.

 

בחודש שלישי להריון אבא שלי אובחן כחולה סרטן בשלב רביעי ופחד לאבד אותו ליווה  אותי כל ההריון וחלק ניכר מהלידה...

 

 

את מעקב ההריון שלי עשיתי בשני מסלולים במקביל ובאופן פרטי. אצל המיילדת שלי ואצל רופא מומחה בכיר, מנהל אחת היחידות במערך המיילדותי, זה שחתך אותי בלידה ראשונה.

 

 

עם המיילדת נפגשתי כל 3-4 שבועות בטרימסטר השני והתדירות עלתה לפעם בשבועיים ופעם בשבוע ככל שההריון התקדם. בכל מפגש היינו מדברות על ההרגשה הכללית שלי, תזונה מתאימה, בודקות לחץ דם, יש/אין בצקות וחלבון בשתן, רמת המוגלובין, תנועות ומנח עובר, מציפות ציפיות שאלות וחששות. היו גם מספר מפגשים בשיתוף עם בעלי כדי לענות גם על שאלותיו ולהכין אותנו ללידה. קיבלתי רשימה מפורטת מה להכין ללידה ובאיזו כמות.

 

 

אצל הרופא ביקרתי 6 פעמים במהלך הריון (לפי המלצתו) בהם בוצע אולטרסאונד לקביעת גיל הריון, שקיפות עורפית, 2 סקירות והערכת מנח ומשקל בשבוע 32 ו 37.

 

התעלמות מוחלטת מהמלצת קרדיולוג ללידה וגינלית ובמקרה ניתוח להרדמה כללית (בעקבות היסטוריית הקיסרי השלישי).

 

 

את כל בדיקות הדם הרלוונטיות עשיתי במסגרת קופ"ח מיוזמתי ובשיתוף פעולה של רופא משפחה.

 

 

בשבוע 25 קיבלתי מחו"ל את הבריכה המוזמנת שלי וההתרגשות גואה ממוחשות הפתאומית של הלידה שתהיה.

 

 

בשבוע 32 נפלתי במדרגות ומאז תנועה הפכה למותרות... חשד לשבר באגן אבל לא מאובחן רשמית כי סירבתי לצילום רנטגן. ממילא אין מה לעשות עם זה עד ריפוי עצמי. סימפיזיוליזיס מטורף.

 

אז זכיתי לשמוע מהרופא המכובד, שלא טרח לדבר איתי ולהכיר קצת יותר: "יש לך קונפליקט עם העובר. הוא רוצה להישאר בפנים ואת רוצה אותו בחוץ. נקבע קיסרי לשבוע 39." וקינח מחויך במקרה מהוואי חדר לידה-טיפול נמרץ, שהשאירה אותנו בתחושה, שבמסלול הזה- טיפול נמרץ בוודאי מחכה גם לי.

 

לא, לא היה לי שום קונפליקט עם העובר גם אם כבר כבד לסחוב. אהבתי להיות חלק מבריאת אדם. זוכרים את התאריך המשוער? אז קבע לי ניתוח ל 7 בספטמבר.

 

יצאתי לשמירת הריון עם שמחה בלב שהטעות תוריד ממני את הלחץ לניתוח ותיתן לי זמן להיכנס ללידה ספונטנית בלי מלחמות.

 

 

משבוע 36 הגוף מתחיל בניקוי וצירים דמויי כאבי מחזור, אבל רק בשעות הלילה. זה גם השלב שאני מתחילה לטרטר את כל דיירי הבית לניקיונות יום יומיים לפני שינה.

 

 

ב 37+5 לאחר בדיקת יומן חדר ניתוח – גילוי מרעיש! אני מקבלת טלפון להגיע לחדר לידה בעוד 3 ימים. הוא מפחד שאני אכנס ללידה ספונטנית ואומר שיעדכן את כל התורנים לגבי המקרה שלי, במידה ואגיע עם צירים שיכניסו אותי מיד לחדר ניתוח. אני מעיזה להעלות שוב את אופציית הלידה הנרתיקית וזוכה לשלל הסברי הפחדה לא מבוססים ורשלניים.

 

בשלב הזה הדמעות והמצוקה מגיעים מכל דבר... אז בכיתי, התייעצתי, אחותי גם סחבה אותי לרבנית קוק שתתפלל בשבילי, התקשרתי למחרת לחדר לידה עם תירוץ וביטלתי ניתוח. כדי לא לעורר מחול שדים, שלחתי לרופא הודעת תודה מנומסת עם שקר קטן על כך שהחלטתי לעבור ניתוח במקום אחר, מאילוצים משפחתיים . סגרתי מעגל, סובבתי את הגב לזה שפער בי את הצלקת הראשונה. נרגעתי וחיכיתי.

 

 

שבוע 40 היגיע... אני לא לחוצה ללדת. אני יודעת שאגיע גם לשבוע 41 עם אופציה ל 42. אני נהנית מכל יום כאילו הוא יום אחרון בהריון. ומכיוון שזה ההריון האחרון שמתוכנן נכון לעכשיו, אז אני גם מתבאסת שהוא אוטוטו מסתיים ואני לעולם לא ארגיש יותר את התחושה המדהימה של חיים מתהווים בתוכי. ויש עוד היבט... אבא שלי. הוא נראה כמו הצל של עצמו ואני תופסת את עצמי במחשבה שאני מפחדת ללדת. מפחדת שאלוהים יתן ביד אחת ויקח ביד שניה. איכשהו הלידה והמוות נקשרים לי אחד בשני.

 

אבל תחושות בנפרד ומציאות בנפרד – צריך מעקב. דופק עוברי אני מנטרת עצמאית עם דופלר, תנועות אין בעיה לספור – הוא זז המון ומסתובב סביב ציר של עצמו, נשאר רק אולטרסאונד להערכת כמות מי שפיר. אין סיכוי שאגיע לבי"ח שלי אז אני מחפשת אופציות חילופיות וכמה שפחות מלחיצות. ושוב אלוהים לצדי, שולח לי אנשים מדהימים או יותר נכון נשים מדהימות; אחת מכוונת לשניה והכל מבוצע באופן פרטי, הרחק מכותלי בי"ח באווירה נוחה ורגועה. הראש בתוך האגן, הכל תקין וממשיכים הלאה.

 

 

שבוע 41 – קצת ריר ורדרד בניגוב גורם להתרגשות. צירי לילה שנמוגים עם אור בוקר. בפגישה עם מיילדת פתיחה מוזרה בצורת קונוס 1-2? ואני מקבלת הומאופטיה כדי לראות אם זה יזיז עניינים. הולכת גם לסשיין של שיאטסו ודיקור. נאדה!

 

 

שבוע 42 יום ראשון– כלום. יאלה עוד דיקור ועוד דיקור ללא השפעה... מקבלת המלצה לשמן קיק ומחליטה שלא. הספק ביכולת גוף שלי ללדת אחרי 3 ניתוחים, מתחיל לחלחל. פחד מעוד ניתוח הופך למוחשי. אלוהים כמה שאני אשמח לצירים, הם לא מפחידים אותי, אני מכירה אותם! הולכת לקבל קצת העצמה מאשה מדהימה, שמלווה אותי ברגעיי הקשים כבר שנים, שרומזת לי "בשבת זה יקרה"...

 

 

42+3, יום רביעי, 11:45 – צירים כל 10-15 דקות... הילדים הגדולים מתלהבים. לא אלה לא הצירים מהלילות הקודמים ולא מה שזכרתי מהבכורה שלי. אז היו צירים שעטפו את כל הבטן. עכשיו הכאב הוא רק בבטן התחתונה וזה מלחיץ קצת בגלל הצלקת... מתקשרת לבעלי שיצא מעבודה, כי אין לדעת כמה זמן הלידה תמשך. הייתי בטוחה משום מה שלא תהיה ארוכה (התבדיתי J). מול עיני עמדה ההתקדמות המהירה בלידה ראשונה והיסטוריה נשית, משפחתית של לידות ב 3-4 שעות.

 

אחרי שעה בעלי בבית והוא מתזמן צירים באפליקציה. מרגע זה אין לי מושג לגבי זמן מדויק ולמען האמת, הזמן עובר מהר כששקועים בצירים.

 

איפשהו באזור השקיעה הצירים מצטופפים ומתגברים אבל לא סדירים. עכשיו הם גם קורעים לי את הגב התחתון ופנים ירכיים. בעלי כל הזמן מעדכן טלפונית את ה "dream team" של הלידה. השמש שוקעת ואני מבקשת מבעלי שימלא את הבריכה. הוא מנסה להגיד שאולי לא כדאי לפני ה O.K.  של המיילדת אבל זה כבר לא מעניין אותי. כואב, אני רוצה מים והרבה! כל המשפחה מתארגנת בחדר שינה ובעלי מצלם כמה תמונות. הבריכה נוחה לי והמים גן עדן, הצירים שוב מתרווחים.

 

בסביבות 12 בלילה כל הצוות שלי היגיע והמיילדת בודקת ל"ד ודופק עוברי ושואלת אם אני רוצה לבדוק פתיחה. לא. בדיקת פתיחה מרגישה כמו מבחן ואני מפחדת להתאכזב. אני גם מפחדת פתאום להיתקע בפתיחה 6, שזה הכי רחוק שהגעתי בלידות קודמות ושם נחתכתי. מפחדת שהגוף לא יתפקד מעבר לזה. עוברות עוד כמה שעות ואני מסכימה לבדוק; יותר מ12 שעות ואני רק בפתיחה 4 L... באמת מאכזב... המיילדת מציעה לצאת מהבריכה כדי לקדם לידה. אנחנו בשעות הקטנות של הלילה ולא ממש בא לי, אני עייפה אבל רוצה לקדם, רוצה לעשות את המקסימום כדי שהלידה הזאת תצליח. ברגע שנעמדת מחוץ למים הצירים מפלחים את הגב והבטן התחתונה. מתחילה הליכות בבית והצירים מצטופפים שוב. מדי פעם מתיישבת על כדור פיזיו או נשענת על שידה. מנסה לשכב במיטה כדי לנוח – הצירים מטרווחים שוב אבל גם כואבים הרבה יותר בשכיבה. בעלי מודרך להרים לי את הרגל בזווית מסוימת תוך כדי לחיצה על הגב כדי שעובר יוכל להתברג היטב וללחוץ על צוואר הרחם. כל כמה זמן בודקים שהכל תקין. כל ציר גורם לי להתכווץ ואני לא מצליחה להשתחרר. מנסים טנס – לא עוזר אבל הוא נשאר עלי ואני מפעילה אותו בכל זאת.

 

יש אור בחלון – 42+4, יום חמישי היגיע ואיתו בכל ציר לחץ אדיר כלפי מטה שגורם לי לכרוע. לא יודעת מה יותר מפריע לי הלחץ או הכאב של הצירים אבל הגב כבר כל כך כואב, שקשה לי לעמוד על רגליים בלי תמיכה... משכנעים אותי לאכול משהו כדי שיהיה לי כוח אבל אין תאבון. אני על כדור הפיזיו שלי והבכורה שלי בודקת דופק לאחיה העובר עם דופלר – כולם מתרגשים. עוד גיחה לבריכה – איזו הקלה! רק בבריכה אני יכולה לנוח! אבל הצירים שוב מטרווחים ולא סדירים. עברו 24 שעות בוודאות, יאלה עוד בדיקת פתיחה – רק 5! אוווווף! מה יהיה? אני גמורה ומתחילה לבכות לבעלי שהגוף מחכה להיחתך ושאני לא רוצה ניתוח. הוא מסתכל לי בעיניים ואומר שהוא מאמין בי, שאני אלד בעצמי ולא יהיה ניתוח. שהכל תקין ואף אחד לא לחוץ ולא מגביל אותי בזמן. זה פותח לי נשימה שניה ומחזק. ממשיכים... מסתובבת קצת, נשענת על מיטה, על בריכה ועל הבת שלי (היא היתה דולה מדהימה לכל דבר) וכורעת...  עם כל ציר יוצא פקק רירי בכמויות אדירות!!! הגב הורג! מחליטים לשנות את התנוחה של העובר, הוא הסתובב לו והוא פוסטריורי (גב שלו פונה לגב שלי)... אני על שש והמיילדת מנענעת אותו בעדינות עם ריבוזו מתוך האגן ולאחר מכן מסובבת ידנית. יש קצת הקלה בכאב גב. בצהריים פתיחה 7-8 עם מתיחה של הצוואר ואני מרגישה הקלה שצלחתי את ה6 שפחדתי ממנה ומרגישה את הסוף מתקרב... טעות! אני נכנסת למיטה בסוג של חשש מהכאב המתגבר שם ותקווה למנוחה, שקיעה ועוד בדיקה – נסיגה ל5-6. אין לי כח, אני שבורה ולא מתפקדת, הנה הדבר שממנו פחדתי ומתחילים לדבר איתי על אופציות שיש לי... בלי לחץ אבל בכל זאת צומת לא נעימה... מחליטים לפקוע שק מי שפיר, אולי יעזור לקדם פתיחה. הראש מבוסס כל כך באגן, שהקרום מתוח סביב הראש ולא מרגישים את הבליטה האופיינית של המים, המים לא פורצים ועולה השערה שאולי המים ירדו כבר בבריכה בלי ששמתי לב. המיילדת מחבקת אותי ושואלת מה אני חושבת שעוצר אותי ממה אני מפחדת. היא לא רואה סיבה פיזית לתקיעות וחושדת בגורם פסיכולוגי שאם רק אבטא אותו נאכל להמשיך הלאה. לא קל להודות בפחדים בקול.... התפרצתי בבכי וממש הכרחתי את עצמי לבטא בקול שאני מפחדת שהגוף שבור, שאני מפחדת שאבא שלי ימות עם הולדת הילד, שאני מפחדת מקרע ומהשלכות שלו על תינוק, שאני מפחדת מניתוח, שאני לא יודעת מה אלוהים רוצה ממני, הרי סמכתי עליו בכל ליבי ולמה קשה לו כל כך לאפשר לי לידה כמו לכל כך הרבה נשים. היתי במשבר אמונה בעיקר בעצמי, באמת ובתמים לא ידעתי מה הדבר הנכון לעשות באותו זמן. אחרי שפרקתי הרגשתי הקלה עצומה וחידוש כוחות אבל הצירים פתאום התרווחו עוד יותר וכמעט נעלמו לגמרי לקראת 21:00. אחרי 33 שעות קשות, מה זהו? הכל הסתיים ולא תהיה לידה? הגוף באמת נתקע בפתיחה 6 כמו שפחדתי אבל נתקע לגמרי! ידעתי שלידה יכולה להיעצר ולהתחיל אבל לא חשבתי שזה יקרה לי. הובטח לי שזה תקין וקורה בלידות ארוכות, כשהגוף סחוט וצריך מנוחה ושזה לא בגלל שהגוף לא יודע מה לעשות. סיכמנו שכולם ילכו לישון וניצור קשר כשהצירים יתחדשו או למחרת בבוקר – מה שיבוא קודם.

 

לפני שנרדמתי מדברת בטלפון עם מדהימה אחת שאני בכלל לא מכירה, היא התקשרה אלי בהכוונה של מישהי... מדברת איתה על המשבר שלי באמונה ועל חוסר הבנה "למה זה קורה", היא מרגיעה, מדריכה ומחזקת אותי באומרה שהתארגנה לה קבוצת נשים שמתפללת בשבילי. זה בלתי נתפס, עצום ומרגש כשנשים שאת לא מכירה, מפנות את זמנן ומתפללות במיוחד בשבילך! וכתוספת היא מבקשת רשות לתת את המספר שלי לחברה שלה שגם ילדה בבית אחרי 3 קיסריים! אני נרדמת סוף סוף ובמהלך כל הלילה חווה רק 3 צירים.

 

42+5, יום שישי – בוקר. אין כלום. מדברת עם כל מי שצריך ונוסעת לבדוק כמות מי שפיר – תקין. משיגה 3 פדים של אמניוטסט לאבחון דליפת מי שפיר – שלילי. בכל זאת מתחילים אנטיביוטיקה לכל מקרה, בגלל חשד קודם לירידת מים ומדברים על זה שאם אין התפתחות עד יום ראשון – זזים לבי"ח לניתוח. לא תישאר ברירה. היום עובר בלי צירים בכלל אבל מצב הרוח שמור. היתי צריכה את המנוחה הזאת.

 

42+6, שבת – מתעוררת שוב לכלום. מדברת עם הבחורה הישראלית, שילדה אחרי 3 קיסריים והיא מספרת שגם לה היו הפסקות בלידה ושזה נורמלי. על הדרך אני מבררת אם זאת היא שרשמה פעם פוסט באתר כלשהו, על כך שזה אפשרי – מסתבר שכן. נסתרות הן דרכי האל- בזמנו ניסיתי להשיג אותה במספר שהיא השאירה באתר, ללא הצלחה, ועכשיו היא פתאום הופיעה כיד אלוהים, ברגע הכי קריטי. הולכים לאמא שלי לאכול ארוחת בוקר. היא לא יודעת כלום. איכשהו בימים הקודמים הצלחתי לדחוס ולקצר איתה שיחות בין הצירים בבריכה. סיבוב באוטו מסביב לכנרת בשמש מלטפת. מדברת עם שירה שגם מייעצת ומחזקת. חוזרים הביתה לשנ"צ ובמקום לישון אני נשברת.... בוכה בהיסטריה, רבה עם אלוהים וצועקת שאני לא אקרא לילד יהונתן אם הוא שולח אותי לניתוח... בשיא הקריזה או בשיא יאוש, דמעות ואכזבה, מפנה כל מה שהכנתי ללידה מהחדר. את הבריכה אני לא מסוגלת לפנות פיזית ובעלי מסרב. בניגוד אלי הוא מאמין שלא הכל אבוד, עדיין יש זמן. מתעצבנת מזה שהיום עוד לא שטפנו ואף אחד לא מתנדב (שבת, כולם גמורים ולא הורמונליים כמוני J...) ומתחילה לשטוף רצפה עצמאית.... 14:30 כאב גב מפלח ואני נשענת על המגב, תוך כדי שאני עוד מתווכחת עם בעלי שאני יודעת שהכל אבוד J. הגב כואב אבל עם פיקים כשאני זזה. בעלי מקשר את זה לפריצת דיסקים שלי ולוקח לי את המגב כדי להמשיך במקומי. אני מפחדת לחשוב שזה מה שחיכיתי לו ובטח שלהגיד משהו... אולי זה לא ימשיך לשום מקום כמו קודם. במקום ללכת לבריכה, מחליטה למלא אמבטיה כדי לא לעורר שאלות. מים חמים מקלים על הכאב וגם מרגיעים. אני מבלה שם שעה ובעלי מביא לי ענבים ויושב לידי.... יוצאת מאמבטיה ומחליטה לשתף אותו שחזרו צירים!!!

 

הפעם אני מרגישה שונה, החלטית ומפוקסת. סוגרת דלת חדר שינה, מתיישבת על כדור פיזיו תוך כדי שאני נשענת על הבריכה לפניי, עיניים חצי עצומות, כתפיים רפויות, מנענעת את האגן, לא מתכווצת מכאב, מוצאת את הטון הנכון ו"שרה" צליל בצירים... אוכלת סנדביץ' ושותה מיץ תפוזים בין לבין. ביקשתי מבעלי שלא יעדכן אף אחד בינתיים, טוב לי ורגוע ב"לבד" שלי.

 

השמש שוקעת, הכאב מתגבר ואני מחליטה לנסות שוב את הטנס, הוא רק מעצבן. אני שקועה כבר באופן רציף בסוג של מצב מדיטטיבי/ טראנס חצי מודע. מרגישה גלי חום...הצירים מקבלים דפוס של רכבת הרים. אני בודקת דופק עוברי עם דופלר – תקין. בודקת ל"ד ודופק שלי – תקינים. חום – 37.8 – לא נכון!!! בעלי מתקשר לעדכן על המצב ומחליטים לעקוב, אם יגיע ל 38 – לבי"ח. מארגנים תיק לכל מקרה (עד עכשיו לא רציתי לארגן מראש). משהו לא מסתדר לי, מבקשת מבעלי שיביא מד חום חדש מהקופסא, מדידה מראה 37. אני נרגעת אבל מחליטה לשים על עצמי מדבקת מד חום של ילדים למעקב רציף. מכריחה את עצמי לדבר עם מיילדת בטלפון שמנסה להבין אם צריך לצאת לדרך.

 

הקטן הלך לישון מתישהו, אז אני מבינה שכבר אחרי 21:00.

 

מרגישה עייפה ולא יודעת כמה זמן עוד הפעם זה ימשך ומחליטה להיכנס לבריכה לנוח ולהרגיע את הכאב. בעלי מנסה לעצור כדי שלא יתרווחו צירים אבל זה לא עניין אותי, אני חייבת לנוח במצב מאוזן וזה אפשרי רק בבריכה. כבר אמרתי שמים חמים זאת ברכה? זה האפידורל הטבעי שלי J איזו הקלה! מריחה שמן תפוז וזה נותן אנרגיה.

 

הבחורה שהתפללה בשבילי שוב על הקו- כמה מילים תומכות ומכוונות והקו מתנתק...

 

אני שומעת את בעלי מדבר בטלפון עם מישהו ופתאום הוא שואל אם יש לי את הציוד לחיתוך חבל תבור?! מי שואל? – המדהימה שתמיד איתי לתמוך. יש לה מתנה מעל. היא יודעת דברים לפני שמתגשמים. אני מבינה שהיא תרתי משמע "רואה את הנולד" וממש מתעודדת. היא תמיד צודקת, גם הפעם – אנחנו הרי בשבת וכמו שהיא אמרה.

 

בעלי כבר בשיחת עדכון עם ה"dream team", אני צפה רפויה בבריכה... הנה עוד ציר אבל הוא משתנה תוך כדי ולקראת הדעיכה שלו הגוף לוחץ לבד! אני מתלבטת אם זה ה"דבר" אבל צועקת לבעלי: "אני לוחצת!", יש התרגשות באוויר! הוא מעדכן און ליין תוך כדי שיחה ואומר לי שכולם כבר בדרך. עוד ציר ושוב הגוף לוחץ בסופו, הפעם ביותר כח! יש!!!! אני לא שבורה!!! יש!!!! אלוהים תודה! זה קורה! עוד ציר כזה ומי שפיר פורצים מתוכי בזרם לחץ רועש שלא משעיר ספק, שהפעם המים באמת ירדו!

 

אני מתיישבת ברגליים כפופות בבריכה ותופסת בידית, ציר הבא הוא כבר בבירור ציר לחץ ארוך ואני מספיקה ללחוץ 3 פעמים במהלכו. בסוף הציר הרגשתי שהעובר חוזר בחזרה, מכניסה אצבע אחרי היסוס ומרגישה את הראש 2 ס"מ מהפתח.

 

עוברים ללחוץ על האסלה כדי שהלחיצות יהיו יותר מכוונות. אני עוד אומרת "שלא יפול לאסלה J ". לא נוח וחם לי, מעבירה שם 2 צירים (6 לחיצות) עד תחושת "טבעת אש"... או שיט כמה שזה שורף! איכשהו אני קולטת שכולם כבר היגיעו. אני אומרת למיילדת שאני לא יכולה לעשות את זה והיא עונה שאני כבר עושה את זה! אני אומרת לה שאני יודעת שאקרע והיא מושיטה לי מגבת קטנה קרירה שמעלימה את תחושת השריפה. אני יוצאת בצורה מגושמת ונשכבת על המיטה. אומרים לי לפתוח ברכיים ואני זורקת "לא רוצה! J " רואה את בעלי מחזיק את הראש ביד אחת ומחייך בהלם.. עוד ציר, לחיצה ו "holly clitoris!!!" (גם הוא שרף J)– הראש בחוץ! והגוף פשוט גלש בשלמותו מיד אחריו וישר אלי אל החזה! עוד לא קולטת... הוא בוכה, אני מברכת אותו "ברוך הבא למשפחה" והילדים הגדולים פורצים לחדר בפנים מוארות ומתלהבות. הם ישבו מסתבר מתחת לדלת וחיכו.

 

 

 

43+0, יום ראשון 1:50 – ילדתי בפעם הראשונה! פעם ראשונה היתי הראשונה שהחזיקה את בני!

 

14 שנים ו 3 קיסריים, שבוע 43- 5 שבועות אחרי שנקבע ניתוח, לידה בשני חלקים; 33 שעות, יומיים הפסקה ועוד 11 שעות ו 20 דקות עד ידיים שלי! מלאות בשלמות.

 

F…k you עקומת פרידמן, רפואה מתגוננת משפטית, רופאים כסת"חנים וזמן קצוב בחדרי לידה! תחיי לידה נורמלית עם אנשים תומכים, שהשאירו אותי אדם שלם! הרגשתי שילדתי בלידה זאת את כל הארבעה. היתי חלק מבריאה ויצאתי בריאה.... זאת היתה לידה הנכונה לי עם תהליכים וקצב נכונים לי! זאת היתה לידה מושלמת בעיניי!

 

ויב3"ק היי!

 

 

 

 

***

 

תודה מיוחדת לכל מי שתמך וליווה ועזר להפוך את החלום למציאות:

 

לציין את אלוהים? אז הוא!

 

בעלי                                                     

 

עדינה ובתה – אין מספיק מילים להביע הערכה ותודה על התפילה שלכן ושל חברותיכן, היא זו שעזרה הכי הרבה

 

ה dream team שלי שהפך את הלידה לבטוחה וחיובית. שהיה שם לצידי לאורך כל הדרך בענווה ונתינה אינסופיים.

 

איילת וייל ואיריס מרקס שגם ילדו ויב3"ק וכל אחת תרמה בדרכה ובזמן המדוייק

 

אנה קינג שהיתה היד המכוונת בנקודות קריטיות והילד נולד ביום הולדתה

 

שירה גרפיט שתרמה רבות בסדנא ושמרה על קשר ונתנה טיפים במהלך כל ההריון עד הלידה עצמה

 

לכל אותן נשים רבות מדהימות מסביב לעולם שעשו זאת לפניי, התחלקו בידע, כיוונו, היוו השראה עצומה ועודדו ברשת

 

 

 

עדכונים ומאמרים חדשים

חדשות ועידכונים

חיפוש

לנל"ק 2

אנחנו בפייסבוק

SFbBox by casino froutakia

  • _1
  • _2
  • _3
  • _4
  • _5


בלידה הקודמת ילדת בקיסרי

ועכשיו את רוצה אחרת?

ברוכה הבאה,

הגעת למקום הנכון!

הצטרפי עכשיו לאתר וקבלי את

המדריך ללידה נרתיקית אחרי קיסרי - בחינם!!!