ללדת אחרי קיסרי - שירה גרפיט

VBAC Israel - לנל"ק ישראל - לידה נרתיקית אחרי קיסרי

052-5155529
עקבו אחריי | לקבוצה הסגורה
כניסה למערכת | הרשמה לאתר

סיפור הלידה של אימרי משה

 

אז איך מתחילים... אולי כדי להבין את הסיפור צריך ללכת אחורה... הרבה אחורה....

 

תמיד חלמתי על לידה טבעית, כשהגיעה השעה והייתי בהריון הראשון פרחתי, הלכתי לשיעורי יוגה פעמיים בשבוע, תרגלתי נשימות, קראתי את כל הספרים המומלצים וראיתי את כל הסרטים... אבל ליקום תוכניות משלו.


העקשנית הקטנה התעקשה להישאר במצג עכוז, מה לא עשיתי, תנוחות, כיוונתי עם פנס, היפוך חיצוני שנכשל, שום דבר לא עזר.


בתאריך 3/10/12 נולדה לנו אריאל, בניתוח קיסרי אלקטיבי עם החלמה מהירה וגיליתי את האושר!!!


ביוני 2013 אני מגלה שאני שוב בהריון, במקביל מגלה גם את הקבוצה "ללדת אחרי קיסרי" של שירה גרפיט המהממת, מאז התחיל החלום לכתוב את צמד המילים ויב"ק היי!


לצערי ההריון הזה נגמר בהפלה טבעית בשבוע 8.


לא עובר הרבה זמן ובספטמבר 2013 אני שוב מגלה הריון, כמובן שהפעם יש הרבה חששות, לקח לי הרבה זמן להתחבר להריון אבל הזמן עובר והכל תקין, מתחילה להתכונן לויב"ק.


לקחנו דולה וחיכינו... בשבוע 40+3 מגיעה לביקורת ומשם הרופא שולח אותי למיון, במיון המוניטור תקין והאחות בודקת אותי, ראיתי כוכבים! היום בדיעבד אני מבינה שהיא עשתה לי סטריפינג מבלי לשאול או ליידע אותי.


מחליטים לאשפז אותי במחלקה, הדולה שלי הולכת הביתה לנוח (במקרה היא הייתה בבית החולים אחרי שתי לידות רצופות), נקרא לה כשניכנס לחדר לידה.


בזמן ההמתנה במיון שיגיעו לקחת אותי למחלקה מתחילים צירים לא סדירים אבל כואבים, ודימום.


אני ניגשת לאחות ומבקשת שיזרזו את ההעברה שלי כי כואב לי ואני מלאה בדם וחייבת להתקלח, היא רוצה לראות את הדם שאני מדברת עליו ונבהלת "חמודה, עם דימום כזה ישר לחדר לידה!"


בחדר לידה עשו הכל כדי שלא אוכל ללדת רגיל (אני אקצר כי זה סיפור ארוך בפני עצמו) וכך אחרי 10 שעות של צירים ארוכים וכואבים בתדירות צפופה ביותר נכנעתי והסכמתי לניתוח.


ההחלמה הייתה קשה מאוד, סבלתי מסיבוך אחרי הניתוח שגרר פתיחה של הצלקת מספר פעמים (פעם אחת אפילו בלי הרדמה) לקח לי חודש וחצי להפסיק לדמם מהצלקת... אני חושבת שעד היום לא עיבדתי את הלידה הזאת ואני גם מפחדת לעשות את זה.
אבל כך קיבלנו את מאיה שלנו בתאריך 26/5/14!!!

אחרי הטראומה מהלידה של מאיה לא הסכמתי לחשוב בכלל על עוד הריון ואמרתי לבעלי שאם, רק אם אי פעם אני אסכים להיות שוב בהריון הלידה תהיה בניתוח אלקטיבי עם רופא פרטי!!!
אז אמרתי....
אבל שוב ליקום תוכניות משלו... באותה השנה בסוף דצמבר אני שוב מגלה שאני בהריון!!! אני לא מאושרת בכלל, הבכי לא מפסיק, אני לא רוצה את זה, הטראומה חוזרת אליי וקשה לי, אני מדחיקה ומדחיקה. הולכת לרופא לבקש הפסקת הריון, בעלי מתנגד אבל מנסה להבין אותי.


בסופו של דבר (וזה לא היה קל) החלטתי לשמור את ההריון, המחשבה לעבור הפלה מרצון הרגה אותי.


גם להריון הזה נכנסתי בהרבה חששות, הקטנה רק בת 7 חודשים הגוף עדיין לא חזק מספיק אבל קיבלתי מתנה ונלך עם זה עד הסוף.


כמובן שמבחינת הרופאים אין פה שאלה, הולכים לניתוח אלקטיבי ואני זורמת עם זה...


כמובן שכל הזמן אני פעילה פאסיבית בקבוצה של שירה, קוראת את הסיפורים של כולן ומתעדכנת על בסיס יומי בכל התגובות. כואבת על החלום שנגוז לכתוב ויב"ק היי.


לא יודעת לומר לכן מתי בדיוק הגיע השינוי בתפיסה שלי, לדעתי זה היה אחרי הסקירה הראשונה שתפסתי את עצמי ואמרתי, "רגע... למה? למה לא לנסות?"


אז התחלתי לחפור במחקרים וסטטיסטיקות והבנתי שאני יכולה, אני יכולה לעשות את זה, אני את ההריון הזה מסיימת בלידה רגילה!!


כמובן שלקח לי זמן לשכנע את עצמי, ועוד יותר זמן לשכנע את הסביבה (חוץ מבעלי, הוא האמין בי מההתחלה), לא היה רופא שנתקל בי שלא קיבל "הרצאה", מפעם לפעם זה כבר הפך בדיחה של בעלי איך אני מחנכת את הרופאים... היו את אלה שניסו לשכנע אותי שאני משוגעת, היו את אלה שנמנעו מלהגיב והיו גם רופאים שהשתכנעו בדברי ואף הסכימו שניתוח מסוכן הרבה יותר (יחידי סגולה).


ה"בעיה" הייתה למצוא בית חולים שיזרום עם השיגעון שלי, אז כבר היינו מוכנים לשלם הון תועפות לרופא פרטי העיקר לא לחזור לשולחן הניתוחים.


אבל שוב ליקום תוכניות משלו (כבר הבנתן שיש קטע ביני ובין היקום, נכון?) מכיוון שהלידה צפויה באמצע ספטמבר שהגדולה שלי עוד לא בת 3 אפילו, הבנתי שאני אצטרך עזרה... והרבה! בכל זאת בעל בקבע בבסיס סגור. וכך יצא שהתקבלה ההחלטה לעבור לגור באילת ליד הוריי היקרים.


אני אשקר אם אומר לכן שמחשבות על ניתוח לא צצו ועלו במחשבתי עד הרגע האחרון, העננה תמיד ריחפה שם מעליי אבל כלפי חוץ הייתי נחושה ולא ניתן היה להזיז אותי מהחלטתי ללדת רגיל.


אז איך עושים את זה כשגרים באילת? אני לא יכולה להשאיר את הקטנות בתחילת שנת הלימודים בבית חדש וגנים חדשים ופשוט לחכות ללידה במרכז... זה לא יעבוד...


החלטתי לחכות עם ההחלטה לשבועות מתקדמים יותר וכך הגעתי לשבוע 31 וקבעתי פגישה עם מנהל חדר הלידה באילת, ד"ר צברי, הגעתי סקפטית לחלוטין ביודעי איך מתנהלים הדברים בשאר בתי החולים בארץ, בפגישה נכחה גם אחראית המיילדות. יצאתי מהפגישה בעננים, הם כל כך הבינו אותי, הקשיבו לי ולמה שהיה לי לספר על ההנהלות בניסיון הראשון שלי לויב"ק שלא צלח, הבטיחו לי שבחדר הלידה שלהם דברים כאלה לא קורים ופתאום נפתחה בפני האופציה שבאמת לא לקחתי בחשבון... בית החולים יוספטל!


בסוף הפגישה סיכמנו שאגיע בשבוע 38 לביקורת אצלם במיון יולדות.


וכך עבר הזמן, ואני התבשלתי לי עוד עם ההחלטה. בשבוע 36 עזבנו את מודיעין ועברנו סופית לאילת, הלכתי להיפרד מרופא הנשים המקסים שליווה אותי בהריונות ואף תמך בי לאורך הדרך (אחרי שקיבל ממני גם את "ההרצאה") שם הוא נתן לי את הטלפון האישי שלו וביקש שאעדכן אותו אחרי שילדתי והוסיף "עם כוח הרצון שלך והנחישות אין לי ספק שתלדי רגיל בסוף" – מקסים כבר אמרתי?


זה השלב שאני מספרת לכן שבשבוע 34 הלכנו, אני ובעלי, לסדנא "ללדת אחרי קיסרי" של שירה, זה גם השלב שאני אומרת לכן שזאת סדנת חובה לכל מי שמתכננת ללדת רגיל אחרי קיסרי, גם האינפורמציה שמקבלים שם וגם החיזוק המנטלי שאיתו יוצאים פשוט יקר מפז!


שבוע 38 הגיע והתייצבתי לביקורת כפי שסוכם, במוניטור צירים לא סדירים, המיילדת שואלת את בעלי מחוץ לחדר את השאלות הרגילות ומגלה שאני אחרי שני ניתוחים קיסריים, "אז אנחנו קובעים תור לניתוח שלישי" היא קובעת והוא עונה לא שלא, "היא יולדת רגיל" "אין דבר כזה" היא עונה לו ושם מתפתח דיון שכזה על נהלים ופרוטוקולים... אני מהחדר צועקת לו שיעזוב אותה, היא לא מחליטה וחבל על הוויכוח, היא נכנסת לחדר ומקבלת את "ההרצאה" – את ההרצאה הזאת אני אחלק עוד הרבה פה בבית החולים, אמנם מנהל המחלקה הולך איתי לויב"ק אבל בשביל הצוות אני מקרה חריג שלא ראו פה כדוגמתו. בבדיקה מחיקה 70% והערכת משקל 3.584, באולטרסאונד הכל תקין כולל הבדיקה של עובי הצלקת, סוכם שאם לא מתפתח כלום אחזור בעוד 3 ימים שוב


שבוע 38+3 מגיעה לביקורת, מיילדת מחברת אותי למוניטור ושוב אותן שאלות....


"אז את הולכת לקיסרי" היא קובעת ואני, למרות העייפות, מחליטה שוב להיכנס לנושא ולתת את ההרצאה הקבועה שלי רק שהפעם התגובה שלה הייתה ממש מוגזמת.


"את כנראה מאוד רוצה לסכן את עצמך ואת העובר שלך, זה מה שאת רוצה? כי זה מה שאת עושה. את יודעת שאת גם חותמת על זה? טוב... זאת בעיה שלך אם זה מה שאת רוצה..."


כמובן שהעלתי את הנושא בפני מנהל המחלקה והמיילדת הראשית והם גינו את התגובה המאוד (!) לא מקצועית הזאת (אני אפגוש אותה עוד כמה פעמים ובסוף יסתבר שהיא ממש מקסימה אבל לא בדיוק התחלנו ברגל ימין).


הביקורת נגמרה בדיוק כמו קודמתה וקבענו להיפגש שוב בשבוע 39.


שבוע 39 מגיעה לביקורת, מוניטור תקין עם המיילדת משבוע 38 ככה שאין הרצאות מיותרות .


פתיחה של 1 ס"מ, בשיחה עם מנהל המחלקה אני מבינה שבעוד שבוע בדיוק הוא טס לגרמניה לכנס! אם הוא לא נמצא הוא לא יכול לקחת פיקוד על הלידה ואז אני תלויה בחסדיו של הרופא התורן שלא ימציא לי איזה תירוץ להכניס אותי לעוד ניתוח קיסרי מיותר.


מתלבטים ובסוף אני מחליטה לנסות סטריפינג ואם לא יקרה כלום בדרך ניפגש עוד יומיים לעוד ביקורת.


שבוע 39+2 יום שבת, שום דבר לא השתנה, הסטריפינג לא הזיז לקטנצ'יק שום דבר, קובעים להיפגש למחרת.


שבוע 39+3 ערב ראש השנה, עדיין שום דבר לא משתנה, מציע עוד סטריפינג, מתלבטת...


מחליטה שכן אבל אז הוא מחליט שיעשה זאת רק באשפוז, מחליטה לוותר.


בעלי בלחץ מה יהיה אם הוא לא יהיה פה אבל ד"ר צברי מרגיע אותו ואומר לו שאין מה לדאוג וגם עכשיו אני יכולה לצאת החוצה ולחזור ללדת עוד שעה, צריך להיות אופטימיים.

 

שבוע 39+5 עוד יומיים ד"ר צברי טס לברלין ואין שום שינוי... שוב מתדיינים, הרופא מציע להתאשפז, סטריפינג ופקיעת מים. אני אומרת שכל התערבות שכזאת רק תוביל אותי צעד נוסף לשולחן הניתוחים והוא מסכים. אנחנו מחליטים שפשוט נחכה עד שיחזור מברלין, הרי גם ככה העובר הקטן לא מראה שבא לו לצאת בקרוב.... בכל זאת מבקש שאגיע מחר בבוקר והוא יבדוק אותי  במיוחד למרות שהוא לא עובד לראות אם משהו בכל זאת זז....


שבוע 39+6 נפגשים בבוקר לפני הטיסה שלו, אין שום דבר חדש, אני קצת מתבאסת שאני אהיה תלויה בחסדיו של רופא תורן ואי אפשר לדעת מה יהיה מצב הרוח שלו במשמרת, אבל מנסה לשמור על אופטימיות. בכל מקרה קבענו להיפגש עוד שבוע כשיחזור מברלין, שבוע 41.


והנה בוקר שבוע 40 מגיע הגדולה שלנו חולה ולא הולכת לגן, הולכות לרופא, מתחילה להרגיש צירים, בקטנה, רחוקים אחד מהשני. מהרופא הולכות לקניות בסופר, הצירים מתחזקים, הקופאית בטוחה שאני יולדת בסופר ואני מתבדחת ואומרת שאין לי בעיה ואולי גם אקבל קניות חינם לכל החיים... ממש... משם לסבתא שלי לאכול ארוחת צהריים וככל שהזמן עובר הצירים מתקרבים ומתחזקים אבל עדיין רחוקים מלהיות סדירים.


בשעה 12:00 מתקשרת לבעלי שנמצא בבסיס 4 שעות נסיעה מאילת "נראה לי שאתה צריך לצאת כבר" אני אומרת לו אבל הוא לא מאמין שזה סוף סוף קורה, יוצא אחרי שעה וחצי ואני קצת מתעצבנת שהוא לא מבין אותי ואת הרצון שלי שיהיה קרוב. בדיעבד אני מבינה שהוא פשוט לא עיכל את זה, שזה באמת קורה ולא סתם עוד הרגשה של צירים שיחלפו להם.


ככה עוברות השעות, הקטנה חוזרת מהגן ואני מודדת את הצירים, משתדלת לנוח אבל הבנות לא ממש נותנות לי. אנחנו הולכות לאמא שלי, אני משחקת איתן עד שאבא שלהן מגיע, פתאום הוא מבין שאני עם צירים, כואבים!!
בשלב הזה אני כבר מתחילה להציק לשירה שהייתה מהממת כהרגלה, הסבירה, תמכה והבינה אותי.


היא כותבת לי שכל עוד אני מתכתבת איתה בין הצירים אני כנראה לא בלידה פעילה ואני צריכה לנסות ולנוח, לאגור כוחות ללידה. אני  מבינה את זה אבל איך אפשר לנוח?? 2 בנות קטנות, צירים כואבים כל כמה דקות באורך דקה ויותר, אני רצה בבית בזמן הצירים כי התנועה עוזרת לי איכשהו.... בעלי ואבא שלי בלחץ (מזל שהייתה את אמא שלי שתרגיע אותם שאני לא עומדת ללדת בסלון), בקיצור לנוח לא ממש הייתה אופציה.


"כל ציר את עוברת רק אותו ומתמקדת רק בו" היא כותבת לי "את הולכת על לידה וגינלית ויש לך את כל הכוחות ללכת עם זה עד הסוף" – כבר אמרתי שהיא מהממת ורק בזכותה הצלחתי לעשות את הבלתי יאומן עבורי?


אז אחרי ששירה נתנה לי כוחות להמשיך ולהתמקד בצירים אני נכנסת לאמבטיה ומעבירה שם עוד שעה של צירים, הבנות כבר ישנות וההפרעה היחידה היא אבא שלי שלוחץ ללכת לבית חולים שלא אלד בבית, אמא שלי מנסה להסביר לו שזה לא עובד ככה אבל הלחץ הזה לא מתאים לי ואני מחליטה כן להתארגן וללכת לבית החולים.


מגיעים לבית החולים ב 23:00 בדיוק בחילופי משמרות, המיילדות כבר מכירות אותי, הן חיכו לבואי והן ממש שמחות שהן הולכות הביתה ומשמרת אחרת מגיעה – לפחות ככה נראה לי.


למשמרת לילה מגיעה רחלי, מיילדת צעירה שלאורך כל המשמרת שלה תפקדה כמו מלאך שומר עבורי, ממש כמו דולה – זה היתרון בבית חולים קטן  כמו באילת, המיילדת לא עסוקה ב5 לידות בו זמנית והיא איתך וקשובה לצרכים שלך. אז המוניטור תקין, רואים בבירור את הצירים, הם לא סדירים אבל ארוכים וקרובים אחד לשני, אני כבר ממש סובלת, הכאבים הופכים עבורי לבלתי נסבלים ואני כבר עייפה, אני רוצה לישון.


נכנסת לביקורת אצל הרופא התורן, השלב ממנו הכי פחדתי, בדיקת פתיחה: 1.5 ס"מ... מהההה???? אני סובלת כבר יום שלם וזה מה שאתה אומר לי??? באותו רגע כבר התחלתי לבכות... כבר ראיתי את התירוץ של חוסר התקדמות ויאללה לקיסרי... אבל הרופא לא מתרגש, הוא מבקש את כל המסמכים שיש לי ואת האישור של מנהל המחלקה לכך שאני יכולה לנסות לידה וגינלית אחרי 2 ניתוחים. עובר על כל המסמכים ומאחל לנו בהצלחה! (יופי!), באותה נשימה רואה כמה אני כאובה ושואל אם אני רוצה משהו לכאבים, רחלי המיילדת שואלת אם אני רוצה פטידין, בינתיים אני לא רוצה שיתחילו איתי שום התעסקות, ואף שוקלת לאסוף את הדברים שלי וללכת הביתה ולחזור עם פתיחה משמעותית יותר.


רחלי שואלת מה אני אעשה בבית? אני עונה:כדור, מקלחת....


היא הולכת, מביאה לי כדור ולוקחת אותי למקלחת, "תבואי עוד שעה, נעשה מוניטור קצר והכל יהיה בסדר" היא אומרת. אני מסכימה.


במקלחת אני כבר ממש כאובה ומיואשת, מתחילה לדבר שטויות עם בעלי על זה שאני לא יכולה לעמוד בזה ואולי כבר עדיף שיפתחו אותי ויוציאו אותו... וזה בכלל הוא אשם בכל מה שאני עוברת כי אני בכלל לא רציתי את זה מההתחלה... שטויות! כבר אמרתי?


אבל הוא לא מתרגש ומתייעץ עם שירה לגבי הפטידין, היא מציעה לחכות כמה שיותר וכבר לקחת אפידורל בחדר לידה בפתיחה משמעותית יותר ואני ממשיכה לנוע וזוז ולחזור לכדור ולמקלחת.

 

אחרי שעה חזרתי למיון למוניטור, שוב הכל תקין, הצוואר כמעט מחוק לגמרי אבל הפתיחה עדיין 1.5 ס"מ, הפעם כבר ממש התייאשתי, אני כאובה מאוד ובעיקר מותשת, לא ישנתי כבר שנים (לפחות ככה זה הרגיש) ואין לי כוחות להמשיך אפילו לעמוד.
רחלי אומרת לי שהיא מבינה שאני לא רוצה התערבויות אבל אולי כדי שאשקול את הפטידין כדי לאגור כוחות ואחרי שההשפעה שלו תפוג לחזור לכדור ולמקלחת. אני מסכימה.


נכנסים לחדר לידה, רחלי מחברת אותי למוניטור ונותנת פטידין, אני מרגישה מטושטשת אבל עדיין מרגישה את הצירים במלוא עוצמתם, רק שעכשיו אני על מיטה ומחוברת למוניטור... אז איך אפשר לנוח???? באיזשהו שלב אני כבר ממש מותשת שבדקות הבודדות בין ציר לציר אני באמת מצליחה לנמנם, שלומי מפעיל את היוטיוב ומנגן לי מנגינה מרגיעה וזה באמת מצליח לעזור.


4 שעות אחרי, הטשטוש כבר בהפוגה ואני רוצה לרדת מהמיטה ולחזור למקלחת ולכדור שלי, הצירים רק ממשיכים להיות יותר צפופים ויותר אכזריים, רחלי מביאה לי פד גזה עם שמן תפוז להריח, כדי לזרז את הפתיחה.


מגיעים למקלחת ושלומי מבקש את רשותי להתפנות (הוא לא זז ממני מהרגע שהגענו לבית החולים) ברגע שהוא התרחק ממני כמה מטרים איבדתי שיווי משקל על הכדור ונפלתי בחוזקה על האגן, הוא רץ אליי בחזרה, אני בוכה בטירוף, הכל כואב, אין לי כבר כוח לסבל, בשלב הזה אני אפילו לא זוכרת למה בכלל רציתי ללדת רגיל. רחלי מגיעה ושואלת מה קרה, עוזרת לי לקום מהרצפה, אני לא מפסיקה לבכות ומבקשת ממנה שתכין את הרופא שאנחנו הולכים לניתוח, "אני לא יכולה לסבול יותר, תוציאו אותו ושהסבל יגמר!"


רחלי מסתכלת עליי ואומרת לי בסמכותיות: "את יולדת רגיל! אין שום סיכוי שאת תיכנסי לניתוח, בטח לא במשמרת שלי!" היא מאפסת אותי ושולחת את שלומי לקנות לי ארטיק קרח.


אני יושבת על הכדור ורחלי מאחורי עם זרם המים על הגב, נרטבת כולה אבל זה לא אכפת לה, רואים שהיא כל כולה פה כדי לעזור, פשוט מלאך! כשיש ציר היא מרגיעה אותי, מזכירה לי איך לנשום ולוחשת "אל תתנגדי לציר, תתמסרי אליו, תתמסרי לציר ותנשמי" וזה עוזר!


בינתיים שלומי חוזר עם הארטיק ואני מנסה בכל ציר להתמסר כמו שרחלי אמרה, זה ללא ספק עוזר אבל הצירים הצפופים והארוכים לא נותנים לי אפילו דקה!


אני רוצה קצת לשכב ובכל מקרה כבר צריך לחזור למוניטור....


אז השעה כבר שש בבוקר רחלי מחברת למוניטור ובודקת פתיחה, פתיחה 5 ס"מ!!!!


ואוו איזו התרגשות!!! ועכשיו אפשר לקבל אפידורל כי עוד רגע אני מחזירה את נשמתי לבורא (בהקצנה ).


רחלי מזכירה לי שרציתי לידה טבעית ולדעתה אני לגמרי יכולה לעמוד בזה "את חזקה, איך שהתמודדת עד עכשיו זה מדהים, תמשיכי ככה ואת תיק תק עוברת את הכל בדיוק איך שרצית, אני בטוחה שאת יכולה לעשות את זה, זה קטן עלייך!"


אני מנסה להקשיב לה אבל הצירים הורגים אותי ובשש וחצי אני מבקשת משלומי שיגיד לה שאני רוצה אפידורל, עם כל הכבוד ללידה הטבעית מי יודע עוד כמה זמן יש לי עד פתיחה מלאה....


מהרגע שהחלטתי לקחת אפידורל כל ציר נראה לי כמו מפלח את הבטן שלי לשתיים, הבטן ממש מתקשה ואני מרגישה שהכל נלחץ למטה, אני לא לוחצת אבל הגוף שלי לוחץ, זה מלחיץ...


ואני צועקת לרחלי שיבוא כבר המרדים!!! אבל הוא לא בא.... מה לוקח לו כל כך הרבה זמן????


בינתיים השעה כבר שבע וחצי ומשמרת בוקר מגיעה, אני ממש מתבאסת שרחלי צריכה ללכת ומתפללת שמי שתגיע אחריה תשמור על הרף הגבוה, ואכן תפילותיי נענות, לחדר נכנסת הלן
את הלן הכרתי באחת הביקורות שהייתי בבית החולים, הייתה לנו שיחה מאוד נעימה והיא הקשיבה לרצונות שלי ולשיגעונות שלי.


ביחד עם הלן נכנס המרדים, היא בודקת לי פתיחה לפני האפידורל, פתיחה 3 ס"מ...


מה???? איך זה יכול להיות??? היה פתיחה 5 ס"מ!


"יכול להיות שנבדקת בזמן ציר וזה הרגיש כמו פתיחה 5 ס"מ"


"אז אני לא רוצה אפידורל בפתיחה כזאת, נחכה עוד" אמרתי מתוך הפחד שאפידורל בשלב מוקדם יתקע את הלידה.


"המרדים ממהר מפה לניתוח, אם לא עכשיו זה ייקח עוד הרבה זמן" היא מסבירה.


אני נכנעת ומסכימה לאפידורל, המרדים ומסיים ואני בטוחה שהגעתי למנוחה ולנחלה, כמו בכל סיפורי הלידה שקראתי בהם היולדת מקבלת אפידורל ונרדמת לשנת היופי עד שפתאום התינוק יוצא ולא הרגשנו כלום... אז זהו, שלא!


"זה ייקח חצי שעה בערך עד שהאפידורל יתחיל להשפיע" הוא אומר לי.


"חצי שעה????" אני כבר לא מאמינה שאי פעם אני אראה את המנוחה והנחלה... בינתיים חייבים לשכב רק על הגב ולא להזיז ידיים ורגליים, למה את החלק הזה אף אחת לא כתבה בסיפור הלידה שלה???


בזמן הזה אני מבקשת מהלן שתביא לי עוד פד גזה עם שמן תפוז, היא מסבירה לי שאין לה  וזה נמצא בארון של רחלי, אני אומרת לה שאני בטוחה שרחלי תבין אותה... והיא אכן מביאה לי.


בשלב הזה כבר מותר לי לזוז ואני עוברת לשכב על הצד ולהזיז את הישבן, מניחה מתחת לאף את הפד גזה ונאבקת בכל ציר וציר... למה אני עדיין מרגישה את הרגליים? למה אני עדיין מרגישה את הצירים?? מה קורה פה???


הלן נכנסת ואני אומרת לה שזה לא אמיתי כל ציר בא לי למות, הבטן שלי דוחפת את עצמה למטה בלי שאני רוצה... ולמה האפידורל לא משפיע??


השעה קצת אחרי שמונה והיא שואלת אם אני רוצה לבדוק פתיחה, אני מסכימה והיא בודקת, פתיחה 5 ס"מ, יופי, לפחות זה מתקדם.


היא משאירה אותי שכובה על הצד עם הצירים המפלחי בטן האלה!!, עשר דקות אח"כ ואחרי עוד כמה צירים נחמדים כאלה אני מרגישה שמשהו ממש לוחץ לי למטה, "משהו יוצא ממני!" אני צועקת לשלומי: "רוץ מהר ותגיד לה שמשהו יוצא ממני!".

 

הלן מגיעה ואיתה המיילדת הראשונה שפגשתי אי שם בתחילת הסיפור, בודקת אותי ומכריזה "פתיחה מלאה! קדימה ללדת!"


אני בשוק... "מה? מה פתיחה מלאה? אני יולדת? זה אמיתי? אני באמת יולדת? שלומי אני יולדת!!!"


אלו היו המילים שלי שחזרו על עצמן שוב ושוב בדקות הקרובות, לא האמנתי שזה קורה, אני יולדת!


הן מפרקות את המיטה פותחות ערכות לידה ואלוהים יודע מה קרה שם, לא ממש הייתי מחוברת, רגליים למעלה ויאללה תתחילי לדחוף.


השעה שמונה וחצי ואני מתחילה לדחוף... כל כך רציתי שאמא שלי תהיה פה בשלב הזה אבל היא לקחה את הגדולה שלי לרופא...


אני מרגישה טוב טוב את צירי הלחץ שאומרים לי בדיוק מתי לדחוף, הלחץ נורא אבל ההתרגשות גוברת על הכל, הלן מדריכה אותי בשקט וברוגע איך לדחוף, איך לקחת אוויר ובין לבין פשוט לנוח, לנשום רגיל בזמן שהיא בודקת עם המוניטור איך הקטן מתאושש בין הלחיצות.


"את רוצה להרגיש את השיער שלו?" היא שואלת "ברור!" אני עונה... זה מדהים!!! זה נותן לי כוח להמשיך ללחוץ.


"זהו, עכשיו בלי הפסקות, תלחצי" היא אומרת ברוגע, ואני לוחצת ושוב לוחצת "הראש בחוץ, עכשיו לא ללחוץ! פו פו פו פו" היא מדגימה לי איך לנשום נשימות קצרות ומהירות.


אבל פתאום מגיע עוד ציר לחץ ואני מרגישה שאני חייבת ללחוץ "אני חייבת ללחוץ!" אני צועקת בלחץ, "לא ללחוץ" היא עונה לי ופתאום אני מרגישה איך הוא פשוט יוצא ממני!!!! מחליק החוצה "ואווווווו" אני צועקת
וזהו! הוא בחוץ!!! היא מניחה אותו הפוך עליי ומתנצלת כי חבל הטבור כרוך סביב הצוואר והיא חייבת לשחרר אותו. היא משחררת והופכת אותו, מניחה אותו עליי, אני בשוק, הבכי מציף אותי ואת שלומי "עשית את זה מאמי, ילדת רגיל" הוא אומר לי בקול חנוק ומנשק אותי "אתה מאמין? אני לא מאמינה! ועוד יש לו בולבול!!!"


אני מתעניינת בנזק שנגרם לעניינים שם למטה, אני מרגישה ששורף קצת, הלן אומרת שהיא לא חתכה אותי אבל יש קרע קטן ותיכף הרופא יגיע לראות ולתפור.


השלייה יוצאת ואפשר להגיד מזל טוב.


הלן מבקשת את רשותי לקחת את הקטן לשקילה, 3.915 קילו של תינוק מהמםםםם.


הרופא מגיע ותופר ציק צק, קרע קטן.


ובזכות העובדה שהאפידורל לא באמת עבד ישר התיישבתי לי בישיבה מזרחית והנקתי את קטני, ישבנו שעתיים בחדר לידה מחוברים אחד לשני, skin to skin, וגם שהגיע הזמן לעבור למחלקה הוא הלך עם אבא לתינוקיה לשרשרת החיול וחזר אליי, לא זז ממני אפילו לשנייה! עד היום ולעוד הרבה שנים שיבואו!

 

vba2c לידה אחרי 2 ניתוחים קיסריים

עדכונים ומאמרים חדשים

חדשות ועידכונים

חיפוש

לנל"ק 2

אנחנו בפייסבוק

SFbBox by casino froutakia

  • _1
  • _2
  • _3
  • _4
  • _5


בלידה הקודמת ילדת בקיסרי

ועכשיו את רוצה אחרת?

ברוכה הבאה,

הגעת למקום הנכון!

הצטרפי עכשיו לאתר וקבלי את

המדריך ללידה נרתיקית אחרי קיסרי - בחינם!!!