ללדת אחרי קיסרי - שירה גרפיט

VBAC Israel - לנל"ק ישראל - לידה נרתיקית אחרי קיסרי

052-5155529
עקבו אחריי | לקבוצה הסגורה
כניסה למערכת | הרשמה לאתר

סיפור הלידה של נגה

סיפור הלידה של מעין

 

תכננתי את הויב"ק2 שלי בערך מהרגע שנכשל ניסיון הויב"ק1. הילד הגדול שלי נולד בניתוח קיסרי לפני כמעט שש שנים, בגלל מצג עכוז. בלידה השנייה, לפני שנתיים, הגעתי לסורוקה בידיעה ברורה שאני הולכת ללדת ויב"ק, רק שלסורוקה היו תוכניות אחרות ואחרי שעות ארוכות שכובה על הגב מחוברת למוניטור, שלוש שעות בפתיחה מלאה, נכנסתי לניתוח כי התינוקת לא נכנסה לתעלת הלידה.
ידעתי שבפעם הבאה אני לא יכולה להרשות לעצמי להמר על לידת בית חולים או לסמוך על המזל ש"יהיה בסדר". כשנכנסתי להריון בחרתי רופא פרטי שמיילד ויב"ק2 וחשבתי שלא יהיה לי סיפור לספר בקבוצה שלנו: העניין פשוט - תשלמי הרבה כסף לרופא פרטי ורוב הסיכויים שתהיה לך לידה מוצלחת.
אבל בסוף כן היה סיפור.
שלושה שבועות לפני התל"מ הרופא נסע לחו"ל והיה אמור לחזור 12 יום לפני התל"מ.
את השבוע שהוא היה בחו"ל העברתי בניסיונות לא ללדת (הלידה הראשונה שלי הייתה ב-36+5 והשנייה ב-41+2). הכנסתי את עצמי לחצי שמירת הריון ודיברתי הרבה עם התינוק וביקשתי ממנו לחכות. במקביל תכננתי מה לעשות במקרה שאני כן אלד בשבוע הזה: ידעתי שזה יהיה עניין של מזל - אם הכל ילך מהר ובלי בעיות יש לי סיכוי ללדת ויב"ק2 בבית חולים. תכננתי להישאר בבית עד שהלידה תעבור לשלב פעיל, ואז להזמין אמבולנס לסורוקה ולסרב לניתוח. קיוויתי ללדת באמבולנס או לפחות להגיע לבית חולים כשאני כמעט יולדת.
ביקשתי מ Shira, שמלווה אותי אינטרנטית עוד מההיריון השני, שתהיה הדולה שלי אם הלידה תתחיל בשבוע הזה. שירה ניסתה לשכנע אותי (בעדינות) לבחור בית חולים שיותר רגיל לויב"ק2 (בסורוקה לא עושים ויב"ק2) אבל אני רציתי להישאר בבית כמה שיותר זמן ואז לעבור ישר לאמבולנס וידעתי שאם הנסיעה תהיה ארוכה ובמכונית לא אוכל לעשות את זה. וכשמזמינים אמבולנס אי אפשר להגיד לו 'קח אותי למעייני הישועה' - אמבולנס לוקח לבית החולים הקרוב.
אבל כל הזמן קיוויתי שלא יהיה בזה צורך, שהתינוק יחכה שהרופא יחזור מחו"ל ביום ראשון.
ובהתחלה הוא באמת חיכה. עוד חמישה ימים, ארבעה, שלושה, שניים.
ביום שישי התחילו לי צירונים. לא סדירים, לא חזקים, לא מתחזקים. אמרתי לשירה 'כנראה זה לא זה'. הצלחתי לישון כל הלילה ולמחרת אותו דבר, צירונים לא סדירים, לא חזקים, לא מתחזקים. היום נגמר, אמרתי לשירה 'כנראה זה לא זה' והלכתי לישון.
באחת וחצי בלילה קמתי עם צירים חזקים. לא ארוכים, לא סדירים. עדיין קיוויתי שאולי זה לא זה (עוד פחות מ-24 שעות הרופא חוזר!). אבל אחרי חצי שעה המים התחילו לרדת. חשבתי לעצמי 'איזה באסה – אני יולדת' אבל גם התרגשתי שזה קורה - אני עומדת ללדת! ידעתי שאין ברירה - תוכנית ב' יוצאת אל הפועל. התקשרתי לשירה, הערתי את בעלי וקראתי לאחותי.
ידעתי שאני רוצה להגיע לבית חולים בפתיחה כמה שיותר מתקדמת. לפי מה ששירה אמרה לי יוצאים לבית חולים כשבמשך שעה לפחות יש צירים סדירים, תכופים וארוכים. זה לא היה המצב אצלי, אבל זכרתי שהיא גם אמרה לי לשים לב גם לתפקוד שלי - כשאני מרגישה ש"אני כבר לא אני" זה סימן שהלידה במצב פעיל. וככה ידעתי שלמרות שאין צירים סדירים תכופים וארוכים במשך שעה - זה הזמן לצאת לבית חולים: ראיתי שאני בקושי מתפקדת בין הצירים, מצליחה בקושי להסביר לבעלי מה לשים בתיק, כבר לא אכפת לי מה הילדים הגדולים ילבשו מחר ואיך אחותי תסתדר איתם.
בעלי התקשר לאמבולנס שהגיע מהר. למרות תקוותיי לא ילדתי באמבולנס ותוך פחות מ-40 דקות היינו בסורוקה. למרות שכבר היו לי צירים בלידה הקודמת, לא ידעתי כמה אני קרובה ללידה ובאיזו פתיחה אני, ואז במיון יולדות שמעתי את האחות אומרת את שתי המילים היפות ביותר - 'היא גמורה' (כלומר - פתיחה מלאה). יש!!
כמובן שמיד רצו להכניס אותי לניתוח. אמרתי 'לא באתי לפה לניתוח, באתי ללדת'. נבהלו והלכו לקרוא לרופא. בא הרופא ואמר 'אני מבין מה את מנסה לעשות, הגעת בפתיחה מלאה כי חשבת שככה לא ננתח אותך, אבל אנחנו לא עושים פה דברים כאלו, היית צריכה ללכת למעייני הישועה'. אמרתי 'אבל אני פה אז כדאי שתעזרו לי'. אמרו 'אי אפשר' אבל הכניסו אותי לחדר לידה וציוותו לי מיילדת.
ופה התחיל המזל הטוב - המיילדת הייתה מקסימה וממש לטובתי (בלידה הקודמת שלי בסורוקה המיילדת היא זו שחיסלה את ניסיון הויב"ק שלי). שירה גם הגיעה ומיד נכנסה לפעולה ועזרה לי להעביר את הצירים שכבר היו צירי לחץ.
פתחו לי ורידים בשתי הידיים, אינפוזיה (היה לי GBS), מוניטור. ביקשתי שיביאו לי כדור פיזיו, המיילדת הלכה להביא וחזרה בלי כדור ('הרופא לא מסכים שתהיי על כדור'). לא נורא. הייתי בעמידת שש על המיטה ואחר כך שירה הציעה שאעמוד שעונה על המיטה וזה היה מצוין. את התינוק חיברו למוניטור פנימי וככה היה פחות לחץ לגבי המוניטור שלי, שאף אחד לא התרגש כשהוא זז ונפל מדי פעם.
נראה היה שהכל הולך חלק, אבל התינוק לא נכנס לתעלת הלידה. מדי פעם המיילדת בדקה ועדיין בספינה 1-. התחלתי קצת להיבהל, כי זה בדיוק מה שהיה לי בניסיון הויב"ק הקודם שלי, אבל שירה והמיילדת אמרו שזה בסדר, תיכף הוא ייכנס.
המשכתי ללחוץ. מדי פעם נכנס הרופא לחדר וניסה את כל מה שיש לו, החל ב'את מסכנת את החיים שלך ושל התינוק', 'פעם היו כך כך הרבה יתומים כי הרבה נשים מתו בלידה', 'יש סיבה שילדת פעמיים בניתוח - כנראה שהאגן שלך צר', 'הסיכוי לקרע ברחם הוא עשרה אחוז' והשיא של אמנות השכנוע: 'אני ער כבר 22 שעות אז אם צריך לנתח כדאי שנעשה את זה עכשיו'. אני התעלמתי ממנו לחלוטין - הרי ידעתי שזה מה שיגידו לי בבית חולים. חששתי קצת מאיך שההפחדות האלו ישפיעו על בעלי ובדיעבד הוא סיפר לי שכל פעם כשהרופא הזכיר מוות וסכנות שירה עשתה לו עם העיניים 'לא-לא' והרגיעה אותו.
בינתיים אני כבר לוחצת שעה וחצי ואין התקדמות. הרופא נכנס שוב, שואל עד מתי אני מתכוונת להמשיך לנסות ללדת. 'עוד שעה וחצי' אני אומרת (ידעתי שהפרוטוקול שלהם יכול להתגמש עד שלוש שעות). 'את חיה בסרט' הוא אומר, אבל הולך.
הזמן מתחיל ללחוץ. המיילדת מציעה שאני אעבור ל'שיטה שלה', כלומר אשכב על הגב ואלחץ עם רגליים למעלה. אני מפחדת לשכב על הגב, אבל מבינה שכדאי לשתף איתה פעולה. גם שירה לוחשת לי שהיא לגמרי בעדי וכדאי לנסות. ככה אני מוצאת את עצמי בדיוק במצב שכל ספרי הלידה שקראתי הדגישו כמה חשוב להימנע ממנו - על הגב (!) לוחצת בכוח (!! מה עם רפלקס הפליטה המפורסם, למה אצלי הוא לא מגיע?). אני קצת מתבאסת מהתנגשות המציאות עם הפנטזיה של "לידה טבעית" אבל אני משתפת פעולה, מבינה שאם לא הלך בעמידה ובעמידת שש כדאי לתת סיכוי למשהו אחר.
לאט לאט הוא מתקדם בתעלה, הרופא שוב בא אבל המיילדת אומרת לו 'היא כבר יולדת'. אני לא ממש מאמינה. היא חותכת חתך חיץ. אני לוחצת בכל הכוח (למחרת כל השרירים שלי תפוסים מהגרון ועד כפות הרגליים). פתאום - בעיניי זה היה פתאום, כי לא האמנתי שהוא כבר בדרך - הוא יוצא! מניחים אותו עליי. אני מאושרת. כולם בחדר מאושרים. המיילדת מיד רוצה לחתוך את חבל הטבור אבל שירה ואני עוצרות אותה. במסדרון הרופאים מתווכחים אם הסיכוי לקרע הוא באמת עשרה אחוז. אני מחכה שיבואו לתפור אותי אבל הרופא לא בא. אחרי שעתיים באה רופאה אחרת ותופרת. לא אכפת לי, לא אכפת לי מכלום.
מבחינה פיזית, אולי גם בגלל שלב הלחיצות הארוך (שעתיים וחצי), - הלידה הסתיימה בתפרים, בצקות, טחורים ואת הנזק לרצפת האגן עוד נברר. אבל אני יודעת שהנזקים מקיסרי הם עמוקים יותר גם אם לא רואים אותם מיד אחרי הלידה.
אז מה אפשר ללמוד מהסיפור שלי? לא הרבה. אני לא ממליצה לאף אחת שחשוב לה ללדת ויב"ק לבוא לבית חולים בניגוד למדיניות שלו ולסרב לניתוח. אני לא מכירה עוד סיפורים שסירוב לניתוח עבד בשביל מישהי, ולא לחינם מדגישים כשמדברים על ויב"ק שחשוב מאוד לייצר סביבה תומכת, לבחור בית חולים תומך ולהגיע עם ליווי תומך. לצערי בישראל של שנת 2015 מי שרוצה ללדת ויב"ק2 צריכה לשלם לרופא פרטי. בסיפור שלי היה הרבה מזל, והוא היה יכול להסתיים אחרת.
מה בכל זאת אפשר ללמוד? שידע זה כוח - צריך לדעת את העובדות, להכיר את המחקרים, לדעת מה מהדברים שרופאים אומרים זה נכון ומה שטויות. אם לא הייתי יודעת שניתוח קיסרי שלישי מסוכן לא פחות מויב"ק2 לא הייתי כל כך נחושה בדעתי ללדת.
וחשובה הדולה. שירה אמרה לי את זה כבר בויב"ק הראשון שלי אבל אז לא הבנתי את זה כי לא הייתי אף פעם בלידה. אני רגילה להיות תמיד בשליטה מלאה, לנתח בכל רגע את המצב בצורה שכלתנית ומפוכחת. בלידה זה לא ככה וחשוב שיהיה שם מישהו ששולט בעניינים. בלידה שלי ידעתי ששירה דואגת למה שצריך ואני יכולה להתרכז בללדת. היא תמכה בי – פיזית ונפשית - וידעתי שאני יכולה לסמוך עליה בכל מה שיקרה. ממליצה לכל אחת שתהיה לה דולה כמו שירה, ורצוי את שירה בעצמה (-:
וכמובן שגם בעל מדהים זה חשוב. מיילדת טובה זה קריטי (אם לא הייתי מתביישת לבקש שיחליפו לי מיילדת בניסיון הראשון הוא אולי היה נגמר אחרת). והכי חשוב - להימנע (אם אפשר) מהניתוח הראשון (ובטח מהשני). בהצלחה לכולנו.

 

 

 


 

 

וכמה מילים שלי על הלידה:

 

זו הייתה זכות גדולה וכבוד גדול עבורי ללוות את נגה ובן זוגה בלידה. נגה היא בחורה אמיצה וחזקה, מלאת עוצמות והשראה לנשים.

דבקותה במטרה ונחישותה לכל אורך הדרך במיוחד לאור העובדה שלכל אורך הדרך המציאות שנתקלה בה לא הייתה פשוטה, היו מכשולים ואת כולם עברה בהצלחה ולא נתנה להם לשבור את רוחה.

נגה עמדה בגבורה מול מערכת שלא האמינה בה וסרבה לאפשר לה לידה וגינלית בצינורות המקובלים, אך האמונה הפנימית שלה ביכולתה ובכוחותיה החזיקו אותה כל הדרך עד לרגע הלידה.

 

זכיתי להיות שם ברגע בו הגיע התינוק המיוחד הזה לאוויר העולם, והתרגשתי מאוד כשנולד.

אני לא בוכה בלידות בדרך כלל, אך בלידה זו בכיתי. בכיתי דמעות של אושר, אושר גדול לראות אשה שזוכה ללכת עם האמת שלה עד הסוף. ויב"ק היי!

 

s-2015-02-08-noga

 

עדכונים ומאמרים חדשים

חדשות ועידכונים

חיפוש

לנל"ק 2

אנחנו בפייסבוק

SFbBox by casino froutakia

  • _1
  • _2
  • _3
  • _4
  • _5


בלידה הקודמת ילדת בקיסרי

ועכשיו את רוצה אחרת?

ברוכה הבאה,

הגעת למקום הנכון!

הצטרפי עכשיו לאתר וקבלי את

המדריך ללידה נרתיקית אחרי קיסרי - בחינם!!!