ללדת אחרי קיסרי - שירה גרפיט

VBAC Israel - לנל"ק ישראל - לידה נרתיקית אחרי קיסרי

052-5155529
עקבו אחריי | לקבוצה הסגורה
כניסה למערכת | הרשמה לאתר

סיפורי הלידה של נועה - הקיסרי וה- VBAC

 

יום שישי 27 אפריל 2012

סיפור הלידה של גילעד ועופרי

סיפור לידתם של שני ילדי אחד הוא. הלידות שלהם שזורות זו בזו, משלימות זו את זו, וסוגרות מעגלים של צמיחה, השלמה, למידה והעצמה בחיי שלי.

גילעד נולד ב 2.8.2007 בניתוח קיסרי בהרדמה מלאה בבי"ח וולפסון, היום הוא בן 4 ו 9 חודשים. עופרי נולדה ב 28.7.2011 בבית בלידת "ויבק" / "לנל"ק", בחדר השינה שלנו. היום בת 9 חודשים.

שני ההריונות שלי היו כמו חלום. הרגשתי מדהים, נהניתי מכל שנייה, טיפחתי ציפיות גדולות לקראת לידות מופלאות. כל אחד מילדי בחר בסופו של דבר את הדרך שלו להגיע לזרועותינו.

את גילעד רציתי ללדת בבית. זה היה ועדיין נראה לי המקום הנכון ביותר לקבל את פניו של יצור רך ועדין כל כך אל החיים שלנו. לא רציתי שיגידו לי איך ללדת, לא רציתי שייקחו אותו ממני מייד בלידתו, ישטפו אותו תחת ברז מים, "ינקו" אותו ויעטפו לי אותו בעטיפות מיותרות. רציתי לקבל אותו מייד לידי, להניח אותו על גופי ועורי ולתת לו להכיר אותי, אותנו בשקט, באור רך, בבית. במקום אליו הוא שייך.
36 שעות לפני התאריך המיועד, מייד לאחר שסיימנו לשפץ את הבית החדש שאליו עברנו, הרגשתי שאני מוכנה לזמן את גילעד אלי. בתום שיעור יוגה, בשעה 21:30 בערב, לאחר מדיטציה של רבע שעה בה הזמנתי את גילעד להצטרף אלינו, קמתי לסדר את הציוד למקום והרגשתי את הציר הראשון. היה לי ברור שזה ציר. אישי היה איתי בשיעור, ובהתרגשות גדולה נסענו הביתה מחכים לבאות.
חצי שעה לאחר מכן הגיע עוד אחד. ההתרגשות הייתה גדולה. החלטנו שהולכים לישון מייד כדי לנסות לצבור כוחות. כמובן שמההתרגשות בכלל לא הצלחתי להירדם. חיכיתי לראות מה קורה עם הצירים. בינתיים הם הגיעו כל 20 דקות, חצי שעה. קלילים. לא כואבים. עד 3 בבוקר ניסיתי לנמנם, וכשראיתי שזה לא ממש עובד, סימסתי לחברה בניו יורק שהעניינים מתחממים. הצירים הצטופפו והגיעו כל 10-13 דקות. עדיין במיטה, מנסה לא להעיר את אישי היקר. ב 5:00 מעירה אותו, צירים כל 7 דקות, עדיין נסבלים לגמרי, מחליטים להתקשר למיילדת ולשאול אותה אם היא רוצה להגיע לפני או אחרי הפקקים. היא אומרת שאחרי הפקקים לפי מה שהיא שומעת ממני.
6:00, חייבת לרוץ לשירותים, הקיבה מרוקנת עצמה, מכינה את הדרך. כמה דקות אח"כ בפלופ גדול – הפקק הרירי.
צירים כל 5 דקות. מסודרים. נושמים ומעבירים אותם לגמרי בסבבה. מחליטה להכין עוגת תמרים לכבוד החמוד ש"עוד מעט" מגיע...
ב 7:00 כבר צריכה להישען על השיש בכל ציר. כולי התרגשות ועשייה. לא מרגישה צורך בהתכנסות אלא להפך. עד שהמיילדת מגיעה בערך ב 10:00 הצירים עדיין כל 5 דקות, אבל כבר עוצמתיים יותר. כבר קשה לדבר, רק נוהמת ונושפת בהם. היא שואלת – לבדוק? אני אומרת עוד מעט. לקראת 11:00 בודקים, פתיחה "רק" 4. אני קצת מאוכזבת, אבל ממשיכים. הרי צריכים לסיים את העוגה לא? והיא החליטה קצת להישרף, כי הצירים כבר כואבים...
סביב 13:00 מתחילה קצת להתעייף, מקיאה כמה פעמים ומרגישה לא מי יודע מה. מהשעה הזו לערך עד 17:00 לא ממש מתקדמת. תקועה על פתיחה של 6-7. כואבת. עייפה. נכנסת לבריכה אפילו שהפתיחה לא גדולה. המים עוזרים, אבל לא מקדמים. סביב 17:00 המיילדת מזמינה דולה, שואלי תשנה אווירה, תעזור קצת רגשית. ואכן יש שינוי, קל לי יותר להעביר את הצירים. הרבה מהם אני מעבירה נשענת על מתלה יוגה עם הזרועות, מניעה את האגן. מנסה קצת לרקוד עם האיש. אבל עייף לי וכואב לי. שותה מעט ולא מספיק, ואין פיפי מהבוקר. המיילדת קצת מודאגת, מחליטה ביחד איתי לתת אינפוזיה, אולי ירגיע, ייתן כוחות. ואכן מצליחה קצת להירגע. לצבור כוח. סביב 19:00 פתיחה עדיין סביב 7. מחליטות ביחד לנסות לפקוע את המים כדי לקדם קצת. ואכן דברים מתחילים לזוז מהר יותר. בערך ב 20:00 מגיעה לפתיחה 8, המיילדת אומרת היי, את כבר שם, בואי תרגישי – מכניסה את היד ומרגישה אותו!! התרגשות גדולה!
על ההתרגשות טיפה'לה מעיבה העובדה שהמיילדת מרגישה שהראש מתברג קצת הצידה. לא ממש מרכין קודקוד. היא אומרת בואי ננסה להזיז אגן, לסובב, לעלות מדרגות, לנענע, כדי שיתברג טוב יותר.
אני מעודדת מזה שמרגישה אותו, אבל כבר 24 שעות עירה, בצירים, כבר די עייפה.
22:00 בלילה, עייפה וכואבת בטרוף, סוף סוף פתיחה מלאה. צירי לחץ. אני מרגישה שצריכה לדחוף, מנסה בכריעה, מנסה בעמידה, בתמיכה של אישי מאחורי, בבריכה. גילעדי לא מתקדם. המיילדת מנסה שוב לסובב ראש, מנסה את כל השיטות של נענוע אגן, הרמת אגן, סיבוב עם היד, ריבוזו, בלי התערבות. את הכול ניסינו. וגילעד, כמו סוס דוהר, לרגע אחד לא מרפה, לא מוריד דופק. איתן וחזק ומחזק אותי שהכול בסדר. שהכול יגמר טוב.
23:00 מחליטים שאם יש חלילה ירידה הכי קטנה בדופק, מתפנים. בינתיים אין ירידות דופק, הכול בסדר. אבל אימא נהיית עייפה. שואגת ולוחצת כמו לביאה. וגילעדי אי שם למעלה. מסרב להתמסר.
23:45, כמעט שעתיים בפתיחה מלאה, מרגישה אותו, רוצה אותו, והוא לא בא. לא יורד בתעלה. המיילדת אומרת שהוא די תקוע עם הראש באותו מנח, הצידה, עם הצד הרחב ביותר. לא רוצה לסובב ראש. לא רוצה להרכין סנטר. מחליטים שמתפנים לוולפסון באמבולנס, אני לא יכולה לשכב אפילו לשנייה, חייבת להעביר צירים בעמידה או על הברכיים. מרגישה שנגמרים לי הכוחות. רוצה שיצא. רוצה שיבוא.
אולי שם כולנו מקווים, יוכלו לעזור לו לצאת, אפילו עם מכשירים, כבר לא היה איכפת לי. העיקר שיבוא אלי. שיצא. עדיין אופטימית, לא חושבת על כיוונים אחרים חוץ מלידה רגילה.
00:15 מגיעים לחדר יולדות, הם מוכנים, דיווחנו בטלפון שמגיעים. המיילדת מוסרת את כל הפרטים לרופא מלאך, איש מקסים, שמקבל אותי, בודק אותי ומאשר את כל הפרטים שהמיילדת מסרה. אכן גילעד תקוע עם ראש הצידה. על הצד השמאלי הרחב ביותר. הרופא רואה מי אני, נותן לי לנשום את הצירים כמו שאני רוצה, בעמידה, מחכה בכבוד גדול בין ציר לציר כדי לדבר או לבדוק.
אומר לי שלמרות ה"תקנות" של שעתיים פתיחה מלאה הוא רואה מי אני, ומוכן לתת לי לנסות עוד שעה פלוס, אולי עם מכשירים, אולי עם עזרה. אני אומרת שאני צריכה איזשהו משכך, כבר עייפה, סחוטה, כמעט בקצה החוט. רופא אומר שצריך לחכות לתוצאות בדיקת הדם ולראות אם אפשר לתת אפידורל, כי הקרישה גבולית. מתחת ל 100,000 יחידות אסור לתת אפידורל מחשש לדימום לתוך תעלת השדרה. ב 00:40 מגיעות התוצאות, ואני תוך כדי מצליחה להעביר צירי לחץ שעונה בעמידה ותולשת את החולצות של אישי ושל המיילדת. 98,000 טסיות. מסתכלת על הרופא, מתחננת בעיניים, הרופא אומר אי אפשר לתת אפידורל. מסוכן מדי. שאלתי מה עוד יש? אמר טשטוש, שלא יעזור בשלב כזה מתקדם. שאלתי איך ממשיכים? אמר או ככה בלי משככים, או.... שאלתי קיסרי? אמר כן. בהרדמה מלאה? אמר כן. בשקט. בקול רך ומלטף. הבין מי אני. הבין כמה קשה לי להגיע למצב שכזה.
10 שניות אני מריצה מחשבות בראש. מסתכלת בעיניים דומעות בפעם הראשונה על אישי, על המיילדת. ואומרת בלב כבד - קיסרי. נתתי הכול. לא יכולה יותר להמשיך.
מאותו רגע הגוף כבר מתייסר כל כך. הצווחות כבר לא נשלטות.
ב 1:23 לפנות בוקר גילעדי שלי נולד בניתוח קיסרי בהרדמה מלאה. המיילדת לא עזבה אותי ואת אישי לרגע. חיכתה איתו, נתנה לו הוראות לקחת את גילעד ברגע שמוציאים אותו מחדר ניתוח ולא לתת להם לעשות לו כלום. האיש היקר לוקח אותו עליו, לא נותן להם להניח אותו מתחת למנורות החימום, מוריד חולצה באמצע התינוקייה ושם אותו על חזה הגורילה השעיר שלו. האחיות מתפלצות ומתחילות לצרוח עליו – "אתה לא יכול להיות פה ככה בלי חולצה!!!! יש פה יולדות ומניקות!!!!!" והכניסו אותו לארון המטאטאים. בינתיים המיילדת מחכה איתי בהתאוששות, מחכה שאתעורר, מדברת אלי, אומרת לי קומי, תתעוררי, גילעדי מחכה לך, ואני בכוח מנסה לפתוח עיניים, להתעורר, שואלת איפה הוא ואם הכול בסדר. אומרת בסדר גמור, פנתר. יאללה, למחלקה כדי שאישך יביא אותו אלייך. עברו כשלוש שעות, בערך ב 4:30 מביאים אותי למחלקה, האיש היקר מגיע עם גילעד, המיילדת שלי שלא עזבה לרגע מראה לי את היצור היקר שלי עם עיניים פעורות מחפש אותי, ומייד מצמידה אותו לציצי. הוא יונק כמו גור אריות (כי הרי נולד במזל אריה). חצי שעה. ואני אומרת ברוך השם ונאנחת אנחה כבדה בפעם הראשונה.
הדמעות מגיעות כשאני מנסה לקום מהמיטה בצהרי היום. לא מצליחה. כואבת בטירוף. כאילו לא כאב לי 28 שעות של לידה. וכשרואה את שאר היולדות הרגילות מהלכות להן בקלילות לחדר האוכל, יושבות ואוכלות כאילו כלום, אני נשברת ומתייפחת. היה חלום גדול, להיות בבית, לקבל אותו בשקט, בשלווה, והשבר הוא ענק. וכולם אומרים – תגידי תודה, הוא בריא ושלם, את חייה ונושמת. ולי לא אכפת מה אומרים. אני שבורה.
ואת השבר הזה לקח לי לרפא חודשים רבים. בעצם שנים. הוא החלים לו לגמרי כשעופרי נולדה.
אני חושבת שעיקר הכאב נבע מזה שהבנתי שלא תמיד כל מה שאני רוצה יתגשם. אני טיפוס חזק באופיי, משיגה כל מטרה בחיי, ופתאום בא יצור קטנטן, שמחליט אחרת בשבילי. רוצה להיות 'יוצא דופן' תרתי משמע. ועד היום הוא כזה הגילעד המקסים שלי, קצת אחר, רואה דברים מכיוונים שונים מהרגיל, לא מסכים עם כל מה שאימא או אבא אומרים. עושה הכול בדרכו שלו. וזה בסדר. היום אני יודעת שזה בסדר. הוא לא רצה להיכנע לצירים החזקים. הוא לא רצה שידחפו אותו דרך תעלה צרה ולא ידועה. הוא סירב. וזו זכותו המלאה. לקח לי זמן, אבל הבנתי, הכלתי, קיבלתי.
את הקבלה המוחלטת עשיתי כשנכנסתי להריון עם עופרי, 3 וקצת שנים אחרי הלידה ההיא. היה לי ברור שאתן לה את כל הבמה לצאת בדרך שלה. כמובן שרציתי שוב ללדת בבית, אבל בגלל תקנות מאיימות, איומות ובלתי מושכלות של משרד הבריאות, אין אפשרות ללדת בבית באופן "חוקי" בעזרת מיילדת בית. הם אומרים – לכי לבית חולים. תהיי תחת השגחה, נפתח לך ווריד ליתר בטחון, נחבר אותך למוניטור כל הזמן, כי הוא הרי יודע הכי טוב מה שלום העובר/ית. ואני יודעת את כל זה ומתכווצת. וחושבת בליבי איך אוכל לעמוד בתנאים שכאלו? איך אוכל להקשר לכבלים, להיבדק בתכיפות, לתת לכל מאין דבעי לדחוף לי ידיים.
אז מתחילים לברר איפה יולדים בכל זאת טבעית, בלי התערבויות. כולם אומרים – לניאדו. עם מיילדת מפורסמת. אז אני מתקשרת, משריינת איתה את התל"מ, ואומרת שרוצה רק טבעי טבעי טבעי. אני יכולה ללדת ויבק, אני מסוגלת ללדת נרתיקית! בטוחה בעצמי, אבל יודעת שאם חלילה דברים לא ילכו כמו שאני רוצה הפעם אדע לקבל אותם אחרת. כבר הייתי שם. כבר יודעת להחלים.
המפורסמת אומרת לשלוח את מסמכי הניתוח בשבוע 32 לביה"ח, כדי שיאשרו חדר לידה טבעי. אני עושה כדבריה, מחכה לשמוע, והם לא חוזרים אלי. מתקשרת אליהם אחרי 3 ימים, והם כבדרך אגב אומרים – "אה, כן, המסמכים שלך פה על הדלפק, לא אישרו לך". ואני באמצע הליכה ברחוב, פוערת פה גדול ושואגת מההההההההההה??????? למה?????????? והם אומרים "זה מה שמנהל המחלקה החליט". ואני שואלת שוב – אפשר לדבר איתו? לדעת למה? הכול היה בסדר בלידה הקודמת, לא היו ירידות דופק, לא הייתה מצוקה עוברית, הייתה פתיחה מלאה, הילד בסך הכול לא רצה לצאת בדרך המקובלת, אז למה לא????? והם בשלהם, לא, את לא יכולה להיפגש איתו. מתקשרת מייד למפורסמת ואומרת מה עושים??. הצילו!!! והיא עונה באדישות מוחלטת "אלה הנהלים, אני לא מתערבת למנהל המחלקה", ואני נאחזת בחבלים האחרונים, והדמעות מתחילות לזלוג, ואומרת אבל לא יכול להיות, מישהו שם בטוח יכול לעזור לי????????.!!!!!! והיא עונה "זה שטויות איפה את יולדת, איתי זה לא משנה, גם חדר לידה רגיל זה בסדר, בלידה הבאה שלך תלדי במרכז הטבעי!" ואני מתייפחת ואומרת לה אין לידה הבאה! זו הלידה היחידה והאחרונה בתכנון! תעזרי לי!!!! ותוך כדי אני חושבת מה לעשות, בוכה ואומרת, אולי נפגש? אולי את תרככי לי את ההחלטה הקשה הזו? אולי אם אראה אותך, אבין שאני יכולה לעשות את זה בתוך מוסד שקוראים לו בית של חולים?? והיא עונה: "לא, מה פתאום, תחליטו שאתם רוצים את בית החולים הזה, ואז אפגש אתכם". ההלם שלי גדול מדי,  אני אומרת שלום וטורקת לה את הטלפון. מתיישבת על הספסל ברחוב, ובוכה ובוכה ובוכה. אנשים עוצרים לידי, אישה בהריון יושבת ובוכה, צריכה עזרה? ואני רוצה להגיד כןןןןןןןן, תצילו אותי מהמדינה המטומטמת הזאת!!!!! תעזרו לי לפקוח להם את העיניים!!!!!! אף אחד בעולם הזה לא יגיד לי איך אני צריכה ללדת!!!!! אתם שומעים??????
מתעשתת. מנגבת את הדמעות. מתקשרת למיילדת האהובה שלי מהלידה של גילעד ובוכה לה, מספרת לה. והיא אומרת, נועה, נגבי את הדמעות. הכול פתוח. תתחילי לתכנן מהתחלה.
מנסים לחשוב, יודעת שהאיש שלי פוחד מאד ללדת בבית אחרי הפעם הקודמת, חושבים על בית חולים נוסף, אבל שם ממש לא מאפשרים חדר לידה טבעי. חושבים אוקיי, המיילדת האהובה תהיה איתי, תשחק אותה אימא שלי, נהיה בבית עד פתיחה מלאה ונעבור לבי"ח רק בסוף, ונגיד הנה אנחנו, רק באנו ללדת את הסוף. ואני בראש לא מסכימה, לא יכולה, לא רואה איך אוכל לעבור שוב את התהליך עד לפתיחה מלאה ואז ללכת מהבית. רוצה להישאר.
והמיילדת אומרת, תתקשרי לרופא כך וכך. הוא יגיע אלייך הביתה, הוא כבר ישכנע את האיש שזה המקום הנכון. מתקשרת, הוא נשמע מקסים, ואומר מגיע אלייך הביתה לפגישה עוד 4 ימים.
רק הוא נכנס בפתח דלתנו, והאיש שלי נמס. מבין שהכול בסדר. שאפשר לחזור הביתה. מקסימוםםםםם, נתפנה, אנחנו כבר יודעים שאפשר . ואני מתחילה לנשום מחדש, להתרגש ולפרוח.
בינתיים, עופרי עד אותו שבוע (שכבר נהיה 36) לא מתהפכת. ואני מדברת איתה מנסה לשכנע אותה. יומיים אחרי שהחלטנו להישאר בבית, היא עשתה פליפ והורידה ראש למטה. היה ברור שחיכתה לשמוע ממני מה החלטתי. איפה היא צריכה לפגוש אותנו.
במקביל להתרחשויות וההחלטות, יודעת בתוכי שהפעם צריכה דולה מההתחלה, אחת שתדע גם להתחבר לאיש. מוצאים אותה בקלי קלות, מבינים שמתאימה, וגם עושים איתה קורס היפנובירת'ינג.
הקורס עזר מאד לפרוק את מטעני העבר, להתנתק ממה שהיה, ולהתחבר עמוק עמוק פנימה לידיעה שאני יודעת ללדת. שעופרי יכולה לצאת לזרועותיי בבית. בשקט ובשלווה שכל כך רציתי.
בינתיים ממשיכה לתרגל יוגה ושוחה כרגיל, ומבינה יותר ויותר שמעולם לא הייתי צריכה לרצות לנסות לצאת מהבית. קוראת את כל הספרים שקשורים בלידות ויבק, חוקרת באינטרנט על הסכנות, ומבינה שהכי טוב והכי בריא ופחות מסוכן בשבילי זה להישאר וללדת בבית.
מקשיבה כל הזמן לדיסק של ההיפנובירת'ינג עם החיזוקים החיוביים. משננת אותו עמוק פנימה, בנסיעה, לקראת שינה, חוזרת ואומרת לעצמי אני יולדת כמו גדולה, אני רואה את עופרי בתעלה, אני חווה את הצירים בשקט ובשלווה, אני מקבלת אותם בברכה. וחוזרת במיוחד על "אני מקבלת כל תפנית שהלידה יכולה להביא עימה" ויודעת בפנים שכך יהיה. שהפעם אקבל כל מה שיהיה.
וכמו עם הלידה של גילעד, הולכת לשיעור יוגה ביום שלפני התל"מ, ואומרת לה את מוזמנת לבוא, מחר. תני לי עוד יום. באותו שבוע הייתי קצת מצוננת, ונשאר לו שיעול טורדני. רציתי שיעבור כי בלילה השתעלתי ולא יכולתי לישון. והרגשתי אותה חופרת עמוק יותר ויותר. והשיעור יוגה מתחיל ב 8:30 בבוקר, והחפירות עדיין מורגשות. באמצע השיעור כבר מבינה שהחפירות הופכות לצירים. עופרי לא רוצה לחכות למחר. ואני מחייכת בשקט לעצמי, וממשיכה לתרגל. לא אומרת כלום. נושמת פנימה ונכנסת לתוכי. ותוך כדי שיעור עוד 3-4 צירים.
ושוב היה זה שיעור שהלכנו אליו ביחד, האיש ואני. ויוצאים מהשיעור, ואני אומרת לו שכנראה לא עובדים היום. (יום חמישי, כמו עם גילעד) ועד שמגיעים לאוטו כדי לנסוע הביתה (נסיעה של 10 דקות) עוד שני צירים. ואני מחייכת. מחנה, יוצאת מהאוטו ועוד אחד. מתקשרת לרופא, מתקשרת לדולה. אומרת שמשהו מתחיל, לא יודעת מה, אבל מתחיל. ואדבר איתם בקרוב.
מגיעה הביתה, אישי מכין לי משהו לאכול, שיהיה כוח, אני לוקחת שני ביסים וקמה מהכסא, לא יכולה לשבת, ולא יכולה להמשיך לאכול. מבינה שצריכה להתקשר אליהם ולהגיד להם לבוא. כך עושה ורצה למיטה.
רוצה לשכב ולקבל את הצירים הראשונים בשכיבה, עם הנשימות והמחשבות של ההיפנובירת'ינג. מצליחה להעביר כך חצי שעה, והצירים קבועים,  וארוכים, כל 4-5 דקות, עצמתיים אבל גם מרגיעים משהו בפנים.
הדולה מגיעה תוך 45 דקות (ב 11:30), ומוצאת אותי במיטה רוכנת קדימה על כריות כבר נוהמת. משמיעה קולות. היא עושה מדיטציה, מתחברת אלי, ורק שמה יד על הגב. יודעת בדיוק מה אני צריכה או רוצה.
גילעדי בגן, והתכנית היא שסבא ייקח אותו אליו למקרה שיצטרך לישון אצלו בלילה.
ב 12:00 מרגישה שצריכה לעבור לסלון, קצת נשענת על מתלה היוגה, וישר עוברת לרצפה על כריות, רכונה קדימה על הספה. נושמת, מתרגלת את הקורס, מרגישה שנכנסת פנימה ופנימה. הצירים ארוכים, אבל בשום רגע לא יכולה להגיד שכואבים. או לא נעימים. אני צוללת אליהם, נושמת אותם, שרה איתם, נוהמת אותם.
והדולה ממסז'ת את הגב התחתון, והאיש ממסז' את השכמות. ונעים לי נעים לי נעים לי. ברקע מתנגנים הדיסקים של ג'ניפר ברזן שאותם שמעתי כל ההיריון. (וגם השתתפתי בסדנת מוסיקה תרפיה שלה בביקורה בארץ) והמוסיקה ביחד עם כל מי שמסביב עושים לי טוב!!!!
ב 13:30 מגיע הרופא, נכנס בשקט מעיף מבט עלי, והולך לו למחשב בפינת הבית. בודק דופק פעם פעמיים והולך לו לפינתו. ב 15:00 מגיע ציר עוצמתי במיוחד והפלופ המיוחל הגיע. אומרת לדולה, מורידים תחתונים, ומזל טוב, הפקק הרירי השתחרר. מהפינה של הבית אני שומעת: "נועה, רוצה שאבדוק אותך?" ואני מחייכת לעצמי, חושבת פעמיים, ומחליטה שכן, שהגיע הזמן לדעת איפה אנחנו. הוא בודק, ואומר "פתיחה מלאה, תני גז", ואני נדהמת פעורת פה, אומרת מה??? כל כך מהר???? אפשר להיכנס לבריכה?? והוא אומר "בוודאי" ומחייך וחוזר לפינתו...
האיש ואני במים, והצירים הופכים לארוכים ומרטיטים, עם הפסקות די ארוכות ביניהם, וטוב לי, ואני צוחקת ומפטפטת ביניהם, תוך צלילה עמוקה לתוכם כשהם מגיעים. והרופא מדי פעם מגיע, בודק איפה הראש ובודק דופק, ואומר – הכול בסדר, הראש במקום, ואני שואלת אתה מרגיש? היא מרכינה ראש? היא נכנסת נכון? והוא אומר "כן" בפשטות והולך לפינת מחשב. ואני המאושרת בעולם. היא בדרך הנכונה, ושואלת אפשר להרגיש? והוא אומר "בוודאי". ואני מרגישה, וכולי צמרמורות אושר ושמחה. ומקבלת כל ציר בהתרגשות אדירה.
אחרי שעה וחצי במים, מרגישה אותה יורדת עם כל ציר עוד טיפה ועוד טיפה, והכול ברוגע ושמחה, בשום רגע אין חרדה או חשש, החלטנו שיוצאים מהמים ומנסים בכריעה כדי לקדם קצת יותר. היא הייתה כבר ממש על שפת הפירנאום.
2 צירים בכריעה על הרצפה חזקים לי מדי, עוד 2 בישיבה על השירותים מרגישים לי לא נעימים, ועברנו לחדר השינה. זוגי יושב על המיטה ואני יושבת על קצות הברכיים שלו עם כפות הרגליים על כתפי הרופא. עוד 2 צירים אדירים, ועופרי בקפיצה אדירה נשלפת החוצה קודם ראש ואז כול הגוף. בבת אחת. עופר איילים שכמותה. ישר אל חזי, אל זרועותיי. והכול מסביב נכון. והכול מרגיש מדויק. אני מברכת אותה בשלום מתוקה, שלום יקירה. והיא אחרי כמה פעיות של שתי דקות מסתכלת, מביטה. אומרת שלום בעיניה, כולה מתיקות עצומה. מתחברת לציצי תוך 10 דקות. יונקת כאילו ידעה לעשות זאת מאז ומתמיד.
בינתיים אני קצת מדממת, הרופא תופר כמה קרעים. ואני – למי אכפת?? קרעים? שטויות, האוצר הגדול ביותר פה בזרועותיי. פה בבית. במיטה שלי. איתי ועם אישי.
עופרי נולדה יום לפני התל"מ, בשעה 17:00, גילעדי שבילה בינתיים אצל חברים הגיע הביתה ב 19:00 כולו אחוז התרגשות גדולה, לא יודע מה לעשות עם עצמו, קראתי לו וחיבקתי אותו עד העצמות. הצטרפנו כולנו, למיטה שלנו, שם עופרי נרדמה בינתיים. והאדרנלין היה בשמים. הדולה שהלכה בינתיים ללמד את הקורס שלה לאותו ערב, חזרה ב 23:00 המשכנו לפטפט בהתרגשות גדולה עד 1:00. בקושי יכולנו לישון.

בימים שלאחר הלידה השמחה הייתה כל כך אדירה. אפילו ביום השלישי והרביעי ללידה הידועים לשמצה בגלל נפילות הורמונים, לא הרגשתי אותם בכלל. גם לא את התפרים המציקים. לא הזיז לי. הייתי ברקיע השמיני.
גם היום כששואלים אותי, מה הצירים לא כאבו? היציאה של הראש לא שרפה כמו אש? ואני אומרת לא. היה כאב, אבל לא יכולתי לקרוא לו כאב. הרגשתי פתיחה אדירה. מהנשמה בפנים החוצה. לא יכולה עד היום לתאר את הצירים ככואבים. הם היו אדירים. הם היו גועשים, עוצמתיים אבל לא כואבים.
לא היה שום רגע של ייאוש, לא הייתה ציפייה שהזמן יעבור. לא היה אכפת לי מהשעון. לא רציתי לדעת כמה הפתיחה כל שעה. פשוט הייתי שם. בכל רגע נתון. הייתי בסוג של טראנס, בטריפ. (ועוד אני אחת שמעולם לא הייתה שם עם סמים)

וזהו. תם ונשלם פרק עצום בחיי. והוא טוב ונכון. גם עם הקיסרי השלמתי. כי כך זה היה צריך להיות.

בברכת לידות טובות, מעצימות, נפלאות ונהדרות!!!

נועה, אמא של גילעד ועופרי.

 

 

עדכונים ומאמרים חדשים

חדשות ועידכונים

חיפוש

לנל"ק 2

אנחנו בפייסבוק

SFbBox by casino froutakia

  • _1
  • _2
  • _3
  • _4
  • _5


בלידה הקודמת ילדת בקיסרי

ועכשיו את רוצה אחרת?

ברוכה הבאה,

הגעת למקום הנכון!

הצטרפי עכשיו לאתר וקבלי את

המדריך ללידה נרתיקית אחרי קיסרי - בחינם!!!