ללדת אחרי קיסרי - שירה גרפיט

VBAC Israel - לנל"ק ישראל - לידה נרתיקית אחרי קיסרי

052-5155529
עקבו אחריי | לקבוצה הסגורה
כניסה למערכת | הרשמה לאתר

סיפור הלידה של מיכל

סיפור לידה לנל"ק בבית

 

הקדמה-
החופש הגדול תם.
ההריון מתקרב גם הוא אל סופו, ואני. אני עוד לא בו.
ורוצה להיות.
הפעם, היה ברור לי שאעשה הכנה ללידה. הכנה נפשית.
בלי הרבה התלבטויות, קבעתי עם דולה.
תומכת לידה ומדריכת הכנה ללידה, שנכנסה לחיי בנס, רגע לפני הלידה הקודמת- של אביה,
חיפשתי "פרח קיר" ללידת בית, היא התנדבה לבוא,
פרח קיר היא ממש לא היתה. להפך.

 

 

נפגשנו לראשונה בבית הכרם בחצר ביתם של דודי האהובים ובילינו כמה שעות בדיבור על הלידות הקודמות.
דיברנו על הלידה הראשונה, של הראל, שהיתה לידה של פחדים, של היסטריה, ועל חתך יזום שהשאיר בי צלקת רגשית.
ודברנו על הלידה של אביה, שהיתה לידת בית מדהימה שנתקעה בצירי הלחץ,
דברנו על הפחד הגדול שלי ממעבר של תינוק בפתח הנרתיק.
ולשם הלכנו, לרפא את האזור הכ"כ חשוב הזה. לרפא את הנשיות שלי מהמקום הכי פיזי הכי נפשי, והכי אמיתי שיש.

 

 

חלק א- החלק ההזוי
סוכות. חופש. אני עם הבנות אצל אבאמא.
אבא ישן בסוכה. הראל ואביה בחדר הכחול, ואני מתפנקת לי עם אמא במיטה.
לילה. ציר. יחסית כואב. אני ממשיכה לישון ולהתעורר עם צירים מידי פעם. אבל ,בטח זה לא זה,
בסביבות חמש אמא זזה קצת "אמא" אני לוחשת כדי לא להעיר אותה...
היא מתעוררת "יש לי צירים די כואבים אבל לא נראה לי שזה זה"
"לכי לישון ותגידי לי מתי הציר הבא" אחרי כמה פעמים כאלו היא אומרת ,יקירתי, זה כל 3 דקות! אני לא מתכננת לידת בית אז כדאי שתחזרי הביתה"
בשש בבוקר יצאנו אבא ואני בדרך חזרה לירושלים. הבנות נשארו אצל אמא.
היתה דרך מרתקת. דברתי עם אבא על איך אני רואה את הלידה ובכלל על איך אני חושבת שצריך להתייחס לכאבים ולקשיים.
הגענו. גדעון היה בבית, עסוק בלארגן אותו. המיילדת הגיעה קצת אח"כ ואצלי בינתיים הצירים התרחקו ומצד שני, כשהיה ציר הוא כבר היה יותר כואב.
הרגשתי צורך להתכנס. הרגשתי שרחשי ארגון הבית מפריעים לי.
הודעתי שאני הולכת לישון ונכנסתי לחדר. במיטה הצירים נהיו תכופים יותר. היה לי טוב בלבד.
אחרי זמן מה כבר נהיה לי כואב לשכב במיטה וקמתי.
הלכתי להתקלח. הצירים שוב התרחקו. מידי פעם ציר ואני נושמת אותו. נעה אותו. חווה אותו באהבה רבה.
כשיצאתי הסלון כבר היה מאורגן. חושך נעים. נרות. מוזיקה שקטה. הבריכה מנופחת בפינה והפוטון פתוח ליד הספה. אוי, כמה שעושה חשק ללדת!
נשכבתי על הפוטון ו... נרדמתי.
כשקמתי, התחלנו לדבר על הצורך להתחיל להניע את הלידה ולנוע,
קמתי קצת. זזתי קצת. לא קרה יותר מידי. המיילדת הציעה שנצא לטייל. החלטתי ללכת לבד.
עשיתי לי סיבוב סביב הבלוק, אין צירים.
כבר תכף צהרים, מה קורה?!
חזרתי הביתה. והתכנסנו להתייעצות
"יש כמה אופציות. אחת, היא לחזל"ש הכל, והלידה תבוא בזמנה, או עוד שעה או עוד יומיים,
השניה, שנעשה בדיקה כדי לדעת איפה אנחנו עומדים"
נלך על בדיקה
המיילדת בודקת ו...
"אני לא מאמינה! את חייבת להרגיש את זה"
אני מכניסה אצבע, יותר נכון, חצי אצבע, הראש כבר כאן. ממש כאן.
כולנו בהלם.
איך לידה מגיעה לשלב כזה כמעט בלי צירים?
גדעון התחיל למלא את הבריכה. ואני שולחת הודעות לדולה ולגילי שאשמח שיבואו. גילי היא חברה. שגם נכנסה אלי חיי בנס רגע לפני הלידה. היא באה על תקן הצלמת.
נכנסתי לבריכה והיד שלי כל הזמן בין הרגליים,
אני לא יכולה להפסיק להרגיש את הפלא הזה!
הראש יורד עוד קצת ולפניו אני חשה בשק מי השפיר,
הוא ממש בפתח הנרתיק, אני בכלל לא צריכה להכניס את האצבע, אני מלטפת אותו ומרגישה ב"היי" כולי זורחת,
אין, פשוט אין תחושה מדהימה מזאת!
הזמן עובר.
כמה צירים של לחץ, לא כואבים במיוחד. לא לוחצים במיוחד.
הזמן עובר ואני מבינה שאני תקועה.
אני אומרת לדולה ולמיילדת שהפחד תוקע אותי. ואני יודעת את זה.
הן מחבקות ומלטפות וקוראות לי לעבור דרכו.
אני רוצה אבל..............
אני מחליטה לצאת מהמים, אני עוברת לשרותים, רוצה להיות שם רק עם גדעון,
הוא יושב לידי,
ואני עם היד, ממשיכה ללטף את השק,
אני מרגישה את הפרינאום נפתח לו לאט בעדינות זאת תחושה מדהימה ומיוחדת ואני בטוחה שהינה, זה כבר מגיע, היא כבר יוצאת אלי,
השק יורד לו אל תוך היד שלי ואז- פלאק! המים ירדו.
הראש לא יצא איתם. האכזבה ענקית.

 

 

החלק השני- המסע הנפשי שלי (בערך אחת וחצי בצהרים)
אני מתחילה להתיאש.
רוצה שהלידה פשוט תקרה. שלא אצטרך לעשות כלום.
אני רוצה שצ'ופי תהיה כבר בחוץ ואני מפחדת כ"כ!
אני נשכבת על הפוטון, על הצד, גדעון, המלאך שלי לידי,  הדולה ,  המיילדת וגילי בחדר. נותנות לי מרחב.
ואני בסערה ריגשית,
חלק מהדברים רק עוברים לי בראש, ובנפש, חלק גם נאמרים לגדעון,
אני רוצה, אני לא מסוגלת. אני משחזרת את הלידה של אביה. אני תוקעת הכל עם הפחד שלי,
אני בדרך ללא מוצא. הכל סוער לי בפנים, אני במסע התבגרות. ואני חווה אותו במלא עוצמתו.
אני אומרת לגדעון, יאללה, בוא נעשה את זה, ואז נסוגה,
וכן ולא ואני יכולה ואני לא יכולה ואני גדולה ואני קטנה ואני אישה ואני ילדה ואני מאמינה בגוף שלי וידע ללדת ואני לא מאמינה.
קצת יותר משעתיים עוברים עלי במסע אל ההחלטה ללדת, אל ההחלטה לאפשר ולהזמין את צ'ופי לרפא את פחדיי, לרפא את פצעי הנרתיק שלי. את פצעי הנשיות.
המיילדת מציצה לסלון, אני מבקשת ממנה שתתן לי משהו הומאופטי שיפעיל את הצירים, אני מבינה שהלידה הזאת לא תהיה התגברות על פחד אלה לידה דרך הפחד עצמו,
להיות בו ב100% ולא לתת לו לנצח. ובשביל שזה יקרה אני זקוקה לעזרה.
המיילדת נותנת לי את הגלובלים ומציעה לבדוק אותי,
אני מסכימה,  המיילדת  עוזרת לי לעשות עוד צעד בדרך,
תוך כדי הבדיקה היא כבר אומרת לי יאללה, אנחנו מוציאות אותה עכשיו!
ואני נשענת על הביטחון שלה והולכת עם זה, בפחד עצום, בכאב גדול, אבל אני שם ב100%- יולדת את הבת שלי!
אנחנו עוברים לכריעה על הרצפה, גדעון לפני ואני מחזיקה בו ו"מושכת" אותו אלי,
המיילדת לא נותנת לי ללחוץ כשאין ציר למרות שזה מאוד מפתה לא לעשות את זה, אני מקשיבה לה,
אני מרגישה אותה יורדת, מרגישה את ההכתרה, הכאב עצום ואני רק רוצה שהיא כבר תהיה בחוץ! אחרי רגע זה קורה.
היא עלי. אני נשענת לאחור, מותשת מהמאמץ הפיזי והנפשי, מחזיקה על החזה גוש קטן מכוסה ורניקס ולא מאמינה שזה קרה. 15:47
ילדתי.
אני.
בלי חתך. בלי קרע.
ילדתי ואני שלמה.
שלמה כמו שלא הייתי אף פעם.

 

 

זה לא סוף הסיפור.
זה אף פעם לא הסוף.
ובכלל מי יודע מתי ההתחלה ומתי הסוף?
הלידה הזאת, היא לידת בית. היא לעולם לא יכלה להתקיים במקום אחר.
באף בית חולים לא היו נותנים לי את הזמן למסע נפשי. כי לידה היא דבר פיזי והלידה הזאת ללא ספק היתה תקועה.
והינה, מהלידה התקועה הזאת נולדו אמא וילדה. בלידה פעילה וטיבעית לחלוטין בלי התערבויות. (טוב נו, חוצמהכדורים ההומאופטים ההם...)
אני מודה מכל הלב,
למלווים שלי במסע,
קודם כל, לאלו שלא היו בלידה עצמה פיזית, אבל הם איתי תמיד בלב-
להורים שלי, לאמא האחת והיחידה שנמצאת בשבילי בכל דרך שאני הולכת, תמיד פה לתת לי יד, רגל, כתף, או כל מה שאצטרך.
לאבא, תודה על כל השנים, אבל בעיקר על השבוע האחרון. אני מרגישה כאילו זכיתי בך מחדש.
לקארין, אמא של גדעון, קודם כל שגידלה את הגבר הכי מדהים שיש, אבל גם על החיזוק והתמיכה האמיתית בכל מה שקשור ללידה פעילה ולדרך חיים טיבעית יותר. אני כ"כ שמחה שיש לי אותך!
להראל ואביה שלי, המלאכיות, על השמחה והאור והאושר שאתן מכניסות לחיי, וגם על האתגרים, שעושים לי את החיים למעניינים פי אלף!
ולצוות הלידה שלי-
לגילי, שמלווה אותנו ומתעדת את חיינו בצורה כ"כ רגישה ויפיפיה. אני אוהבת אותך ושמחה מאוד שחווית את הלידה הזאת!
לדולה, שאין לי מילים לתאר עד כמה את מדוייקת עבורי. הפגישות איתך היו מתנה ענקית. כל אחת ואחת מהן. אוהבת אותך.
למיילדת, היום סיפרתי לך שהתאהבתי בך במבט ראשון... זה לא סתם! את מפיצה סביבך אנרגיה מדהימה שעושה לי, ולנו, המון טוב ואור. אני מרגישה שאני לוקחת איתי מהלידה הזאת גם אותך, לחיים.
תודה על איך שראית אותי בלידה, על המרחב שנתת ועל החיבוק שהרגשתי דווקא מתוך המרחב הזה. תודה על שעזרת לי ברגע האמת לעשות את זה וללדת! אני אוהבת-אוהבת-אוהבת אותך!
לגדעון, מלאך שלי. אני מרגישה היום קרובה אליך יותר מאי פעם. עברנו ביחד לא מעט. טוב נו, עברנו ביחד הרבה מאוד, ואנחנו במסע זוגי בילתי פוסק, ואני רוצה להודות לך מהמקום הכי עמוק בלב שלי, על היכולת להכיל אותי ולתת לי יד בכל צעד במסע הזה. ותודה על שעברת איתי גם את מסע הלידה הזאת, היית איתי שם לגמרי, והייתי צריכה אותך. רק אותך.
אני אוהבת אותך איש שלי. ושמחה כל-כך שבנינו יחד משפחה! אתה המתנה הגדולה ביותר שקבלתי בחיי.
וגם,
תודה לאלוהים. שגם היה שם. איתי במסע. ושגם איתי תמיד. בכל המסעות. בכל האתגרים ובכל השמחות.
ובסוף בסוף,
תודה לי. ולצ'ופי. שאני מקווה שתגלי לנו את שמך בקרוב...
עד כאן להיום.
9-10-09 שמחת תורה תש"ע

 

 

 

עדכונים ומאמרים חדשים

חדשות ועידכונים

חיפוש

לנל"ק 2

אנחנו בפייסבוק

SFbBox by casino froutakia

  • _1
  • _2
  • _3
  • _4
  • _5


בלידה הקודמת ילדת בקיסרי

ועכשיו את רוצה אחרת?

ברוכה הבאה,

הגעת למקום הנכון!

הצטרפי עכשיו לאתר וקבלי את

המדריך ללידה נרתיקית אחרי קיסרי - בחינם!!!