ללדת אחרי קיסרי - שירה גרפיט

VBAC Israel - לנל"ק ישראל - לידה נרתיקית אחרי קיסרי

052-5155529
עקבו אחריי | לקבוצה הסגורה
כניסה למערכת | הרשמה לאתר

סיפור הלידה של מיכל נ.


סיפור הלידה של נטע


אחרי הלידה של נדב שהסתיימה בקיסרי חירום ולא הלכה בכלל כמו שתכננתי וקיוויתי, החלטתי שהפעם אני הולכת על חוויה מתקנת. ויב"ק (לידה וגינאלית אחרי קיסרי).

גם הפעם היה לנו ברור שעדי הראל, הדולה מהלידה של נדב, שהפכה עם השנים גם חברה, תלווה אותנו.
אז הוחלט על ויב"ק, גויסה דולה, בוצע מעקב היריון אצל פרופ' בר (הרופא המלווה שלי גם בלידה הראשונה) – שגם הביע תמיכה

מלאה בויב"ק המתוכנן ועכשיו נותר רק לחכות לתל"מ.
שהגיע.
ועבר.
וכלום לא קרה. לא ציר, לא צרצור, לא ברקסטון. נאדה.

מתחילים מעקב היריון עודף. לא בקופ"ח, ישר בוולפסון כדי להיות קרובה לפרופ' בר. בזכותו לא הכריחו אותי להגיע לביקורת כל יומיים, אלא רק פעמיים בשבוע.

כשגם שבוע 41 הגיע וחלף לו כבר הסתכלו עליי עקום במיון יולדות ורופאה אחת אף הגדילה לעשות ונתנה לי את ההרצאה של "הפרוטוקול הוא שלא מושכים מעבר לשבוע 41... למה לסכן את העובר..." ועוד פניני חוכמה. כל הבדיקות שלי היו תקינות. מוניטור, אולטרה סאונד, לחץ דם וכו'. ביקשתי לדעת איך בדיוק אני מסכנת את עצמי או את העובר והתשובה שקיבלתי היתה "זה הפרוטוקול". מזל שפרופ' בר לא הולך בצורה עיוורת אחרי פרוטוקולים והוא אישר לי ללכת הביתה. סיכמנו שאגיע ב- 41+6, שזה יום ראשון ה- 8/7/12.

ביום ראשון התפנקנו עם נדבי בבוקר במיטה. ראינו קצת טלויזיה וצחקנו. משם התפזרנו: נדב לגן, אלון לעבודה ואני לוולפסון. היה ברור שאני מתאשפזת כבר, כי לא נותרה ברירה. סיכמנו שאלון יגיע במהלך היום, לפי התפתחות העניינים ובינתיים ההורים שלי היו איתי.

מיון נשים: מוניטור, אולטרה סאונד, חלבון בשתן תקין, ל"ד תקין. ביקשתי וקיבלתי סטריפינג. הרופאה במיון היתה סופר-נחמדה. אין לי מושג איך קוראים לה. (בכלל, זה יהיה מוטיב חוזר בסיפור, שאין לי מושג איך קוראים לרופאים...). במוניטור ראו מעט צירים, אבל בקטנה. משהו כמו אחד כל רבע שעה. פרופ' בר הגיע למיון נשים, ראה את הבדיקות וסיכמנו שאתאשפז במח' נשים ואם עד 16:00 לא אכנס ללידה פעילה, נחליט משם. הוא היה בעד בלון כי אמר שיש לי סיכויים מעולים לויב"ק. אני לא כ"כ הסכמתי לבלון אבל הסכמתי גם לא להחליט כלום בשלב הזה אלא לראות מה יקרה.

עדכנתי את אלון ואת עדי הדולה בטלפון ועליתי להתאשפז. אבא שלי ירד לקנות לי משהו לאכול אבל אכלתי ממש מעט. לא הייתי רעבה. התרגשתי וגם הרגשתי צירים. לא כאלה שמפסיקים את הנשימה, אבל כאלה שאמרתי לעצמי "היי, יש לי ציר. מגניב".
בסביבות 12 בצהריים אלון הגיע וההורים שלי הלכו. אלון הביא איתו את כדור הפיזיו' שלי. בשלב הזה הצירים היו בערך כל 10 דקות ולא היו ארוכים במיוחד. סיכמנו עם עדי שתתחיל לצאת לכיווננו.

הצירים המשיכו ואני על הכדור בעיקר. כואב, אבל לא נורא. עדיין מתקשרת ולא צריכה שקט כשיש ציר. עדי הגיעה מתישהו, נדמה לי בסביבות 14:00 אבל כל עניין הזמנים מעורפל משהו. היא הביאה לי אייסקפה.
הצירים התגברו. גם הכאב וגם התדירות. עוד לא ברמה של סבל אבל כבר כואב.

קצת מקלחת, קצת כדור, קצת עמידה. אלון לוחץ על הגב התחתון, עדי על הבטן התחתונה. מתקדמים בצירים והכאב מתגבר. לא מאמינה בכל ה"לחבק את הכאב" אבל למרות הכאב הייתי אופטימית, כי הרי צירים זה טוב. זה אומר שלידה מתפתחת לבד. זה מגביר את הסיכויים שלי לויב"ק. זה אומר שמשהו זז.

אז זהו. שלא. כשהרופא בא לבדוק אותי, מתישהו בסביבות 16:00-17:00 הוא אמר שפתיחה עדיין 1.
הרגשתי כאילו בעטו לי בסרעפת. אבל טוב. יש צירים, יש כאבים. זה חייב להתקדם.
הצירים כבר כל איזה 4 דקות, כל ציר נמשך נצח (וליתר דיוק, כ-60 שניות).
כואב. לא מתקשרת בצירים. מסתגרת. נושמת עמוק. מוציאה אויר מהפה.

עבר זמן. אולי חצי שעה. אולי מעט יותר. רופא בא לבדוק שוב. עדיין פתיחה 1.
עכשיו לא רק שהוא רוקן לי את הריאות מאויר, הוא העיף אותי לרצפה והמשיך לבעוט.
אני כבר 12 שעות בערך עם צירים, כואב לי. הכל כאילו מתקדם כמו שצריך. רק שלא. מתחילה להתייאש. בוכה.

הרופא והאחות מנסים לעודד. אומרים שזה מתקדם מעולה, שיש תנאים מעולים לויב"ק ושיהיה בסדר. בשלב כלשהו כבר היה נדמה לי שהם רצו שאוב"ק יותר ממני...
כואב לי.

מציעים לי לשים בלון. מפחיד אותי. פעם קודמת הגוף שלי לא התרשם מהבלון.
הכאבים מתגברים, גם הצירים. נכנסת למקלחת ובוכה. אי אפשר לקבל אפידורל כי אני לא בלידה. מציעים לי טשטוש אבל אני מתלבטת. זה עובר שיליה ולא בא לי לסמם את הילדה. גם חייבים מוניטור לפני ואני לא מצליחה לשבת בשקט מספיק זמן כדי שיתקבל מוניטור. כואב לי! ניסו לחבר אותי למוניטור בעמידה, בישיבה, על הכדור. באמת שניסו הכל. לא קלט כלום. כי זזתי כל הזמן כי... כן. כאב לי!

שוב מקלחת. שמקילה מעט על הכאבים, אבל לא מספיק בשביל שאפסיק לבכות.
מסתובבת במסדרון ובוכה. במקלחת החלטתי. לא מאמינה שאני מבקשת את זה. מיוזמתי.
ניתוח.

הרגשתי כאילו רימו אותי. כאילו עבדו עליי. עד לכאן הגעתי, שבוע 41+6, צירים מטורפים, 13 שעות או משהו, וכלום??? סיריוסלי? כלום? בכיתי לרופא שזה לא פייר. שאני לא רוצה לשחק יותר בלידה. הבנתי. מישהו חושב שזה מצחיק, אבל אותי זה לא מצחיק. ניתוח בבקשה ועכשיו.

לא. זה מה שהוא אומר לי. ומסביר: יום א' בערב, אין ניתוחים אלקטיביים, רק חירום. ואני לא מוגדרת חירום. גם מוסיף ואומר שיש רק סטאז'רים ושאני רוצה שבכיר ינתח אותי, אם כבר, אז בכל מקרה צריך לחכות לבוקר.
בוכה. לא יכולה לסבול את המחשבה של לחכות לבוקר.

כואב לי. איך אני אחכה לבוקר? אני אמות עד הבוקר. מסתובבת במחלקה ובוכה.
על הכאבים, על שלא מתקדם, על זה שבכלל ביקשתי קיסרי כי הרי לא רציתי, על זה שעד שהגעתי למקום עם עצמי שהחלטתי לבקש – אמרו לי לא.

כל הזמן הזה עדי ואלון שני צעדים מאחוריי. פוחדים להתקרב או מרגישים שאני מעדיפה שלא. בפגישה של אחרי הלידה עדי אמרה לי שהיה קשה לראות אותי ככה. גם לה וגם לאלון.

הצוות הרפואי מדהים. מנסים לעודד, עד כמה שאפשר. אומרים שהתנאים מצוינים, שהגוף שלי בדרך, שאחזיק מעמד עוד קצת, שיש סיכוי מעולה, שחבל להתערב וכו'. באמת שעודדו.

בינתיים עובר עוד זמן והצירים ממשיכים והכאב מתגבר. בשלב כלשהו אני מרגישה טפטופים בצירים. כבר לא יודעת אם זה מי שפיר או מה. מבקשת בדיקת רופא. מקבלת.

לא מי שפיר אבל: הללויה! פתיחה 3. יאללה לחדר לידה. אפידורל היר איי קאם!
מפה הכל טס. אני חושבת שזה היה מתישהו סביבות השעה 19:30-20:00.

בחדר לידה הכרתי את חייר, המיילדת שלי המדהימה. אבל ממש. חיברה אותי לעירוי ומוניטור, קראה למרדים בשביל אפידורל.
האפידורל לא עשה כ"כ רושם על הגוף שלי והמשכתי להרגיש צירים. מתישהו פקעו לי את המים בצורה יזומה והם היו מקוניאלים.

הסבירו לי שיהיה נוכח בלידה רופא ילדים כיוון שזה הפרוטוקול. בסדר, אין לי בעיה. רופא ילדים איט איז. מתישהו גם חיברו מוניטור פנימי. עדי קראה לחייר להגיד לה שאני כאובה ומרגישה הכל. בינתיים הפתיחה כבר 6 או 7 או משהו. התלבטנו אם לקבל עוד מנה של אפידורל או חצי מנה כי סה"כ מתקדם מהר. נדמה לי שקיבלתי חצי מנה נוספת אבל מה זה משנה, כי גם היא לא השפיעה. בסופו של דבר האפידורל הרדים לי את אצבעות הרגליים ואת ירך שמאל. אחלה.

עבר עוד קצת זמן ופתאום אני מרגישה שאני צריכה ללחוץ. אמרתי לחייר. בדקה. פתיחה 9. פתאום הופיעו משני צידי המיטה הרגליות האלה וידיות ממתכת. חייר אומרת שבציר הבא ננסה ללחוץ. יאללה בואי.

לפני הלידה נורא פחדתי מצירי הלחץ ובכלל מהשלב של הלחיצות. הייתי משוכנעת שזה הכי כואב ולא משנה כמה אמרו לי נשים שכבר ילדו שהצירים עצמם כואבים יותר מהלחיצות – לא האמנתי. קטנת אמונה. זה נכון.

עדי מימיני נותנת לי יד. אלון משמאלי, יד אחת מתחת לעורף שלי והיד השניה אוחזת בידי. אז ללחוץ? ללחוץ. לא קל העסק הזה. לא משנה כמה חזק לחצתי, חייר אמרה "חזק יותר". אין לי מושג כמה זמן זה לקח אבל אח"כ אמרו לי שמשהו כמו 20 דקות. לחצתי מוכוונת משימה כמו שלא הייתי מוכוונת משימה על שום דבר בחיי.
22:50. נטע בחוץ.

הרגע הזה, שהוציאו אותה, שהרגשתי שהיא יוצאת היה... מדהים. בלתי יאומן פשוט. זה כאילו שברגע אחד כל העולם נהיה על MUTE  וכל מה שיש בעולם זה אני והיצורה הקטנטנה הזו שהונחה לי על הבטן ושיצאה ממני לפני שניה.
חייר הציעה לאלון לחתוך את חבל הטבור אבל רק המחשבה על זה כמעט גרמה לו להתעלף אז הוא סירב. הצענו לעדי כי מי מתאים יותר ממנה לזה?

סה"כ הייתי בחדר לידה משהו כמו 3 שעות. רוב הזמן הייתי שם עם עיניים עצומות. הכאבים עצרו את נשימתי. בכלל, יש בחוויית הלידה משהו מאוד... ממרכז. זו היתה החוויה אחת המטלטלות, קשות, מותחות גבולות של חיי. לא רק חדר הלידה עצמו, כל היום הזה. אבל כמו שאמרתי לעדי, הכל היה שווה את הרגע שבו שמו את נטע על הבטן שלי ואחריו – את הרגע שבו אלון עמד לידה, כשהיא על מיטת הבדיקה, והוא נותן לה יד ומוחה דמעת התרגשות.

אז כן, לא היה בדיוק כמו שתכננתי, לא מבחינת משך הזמן, לא מבחינת מהלך הלידה ובטח שלא תכננתי על ללדת בלי אפידורל, אבל כלום לא משנה עכשיו. בשורה התחתונה גם הצלחתי לקבל את החוויה המתקנת שרציתי, שאגב – היתה מתקנת בהחלט, וגם הכל בסדר. עם שתינו. מה צריך יותר מזה?

 

עדכונים ומאמרים חדשים

חדשות ועידכונים

חיפוש

לנל"ק 2

אנחנו בפייסבוק

SFbBox by casino froutakia

  • _1
  • _2
  • _3
  • _4
  • _5


בלידה הקודמת ילדת בקיסרי

ועכשיו את רוצה אחרת?

ברוכה הבאה,

הגעת למקום הנכון!

הצטרפי עכשיו לאתר וקבלי את

המדריך ללידה נרתיקית אחרי קיסרי - בחינם!!!