ללדת אחרי קיסרי - שירה גרפיט

VBAC Israel - לנל"ק ישראל - לידה נרתיקית אחרי קיסרי

052-5155529
עקבו אחריי | לקבוצה הסגורה
כניסה למערכת | הרשמה לאתר

סיפור הלידה של לינור

 

הנס הראשון שלי היה לפני כמעט שנתיים, אחרי הריון תקין בסה"כ, שכלל מס' הפחדות של הרופאים (חשד לVSD  בלב, וחלבון עוברי שאינו 100% תקין וכלל המלצה לבדיקת מי שפיר ) הגעתי בשעה טובה לערב לפני התאריך המשוער- בנר שני של חנוכה.

 

כמידי שנה בחנוכה נאספנו כל המשפחה להדלקת נרות חנוכה , במהלך הערב סיפרתי לאחיותיי כי בכוונתי מחר (בתאריך המיועד) לגשת לבי"ח למוניטור בהתאם להנחיות שקיבלתי הרופאת הנשים שלי. במהלך הערב ניסו להניא אותי מלגשת לבי"ח לצורך הבדיקה שלדבריהן מיותרת ומלחיצה.
בבוקר בעקבות "מסע" השכנועים שעברתי הרמתי טלפון למרכז בריאות האישה שבמקום מגוריי על מנת לבדוק האם ניתן להגיע למוניטור , האחות מסרה לי שמאוד עמוס היום ועדיף שאגש לבי"ח (נראה לי שזו התשובה הקבועה למי שרוצה להגיע בלי תור ..).


בלי לחץ, לאחר ארוחת בוקר קלה, ובלי להרגיש את העובר באותו הבוקר נסענו לבי"ח בילינסון.

הגענו בעשר וחצי , ועשר ארבעים וחמש כבר הייתי מחוברת למוניטור בנחת ולידי בעלי. אחרי מס' דקות שמנו לב שהמוניטור אינו תקין וקיימות ירידות בדופק העובר, האחות נכנסה לבדוק מה קורה, שאלה מס' שאלות, סיפרתי לה שהבוקר עוד לא הרגשתי אותו ושלחתי את בעלי לרוץ לקנות קצת שוקולדים כדי להעיר את הילד. האחות ניסתה גם היא "להעיר" את הילד באמצעות זרם, אך שוב היו ירידות דופק.


המוניטור הראה צירים קלים שלא הרגשתי בהם בכלל, ואחות נוספת נכנסה ובדקה מחיקה ופתיחה – אבל לא היה כלום..


תוך מס' דקות כל אחיות המחלקה הסטאז'רים והרופאים היו ליד המיטה שלי, הלחץ היה בשיאו, כל הגוף שלי רעד מדאגה ומפחד, הסבירו לי שהעובר שלי במצוקה, וחייבים להוציא אותו מייד.
 לא היה לנו מושג מה קורה, מתקשרים לאחותי מיכל ומקפיצים אותה לבי"ח לעזרה, מתקשרים לאחותי מירב- יש לה קשר עם רופא מיילד אולי הוא יוכל לעזור. בנתיים מנהל המחלקה כבר הגיע לחדר ולחץ שוב שלא לבזבז זמן יקר.
התחילו להכין אותי לניתוח, ולמרות הלחץ העצום שהייתי בו, והתחנונים האין סופיים לא הסכימו שבעלי יכנס איתי לחדר ניתוח.

 

אי אפשר לתאר את הפחד והלחץ, כל הגוף שלי רעד ללא שליטה, אני מבקשת שוב ושוב בחדר הניתוח שמישהו יתן לי יד, שיעזרו לי להרגע, אחרי מס' פעמים  אחת האחיות נגשה אלי ואחזה בידי בזמן שהורדמתי על מנת לעזור לי לא לזוז. ואז אני מרגישה שמאחורי הוילון הירוק משהו קורה, פותחים אותי מושכים ומושכים , והשעה עוד לא אחת והתינוק שלי בחוץ .
מראים לי אותו לשניה- אולי אפילו פחות ולוקחים אותו, לא הספקתי לראות איך הוא נראה. וכבר הוא לא היה שם.
ואז הגיעה חברה של אחותי ,מיילדת במחלקה , האור היחיד שהיה לי בשעות האלה, מעדכנת אותי שהכל בסדר, שהאפגר בסדר ושהוציאו את התינוק לבעלי.
היא יוצאת לבעלי לעדכן אותו שאני בסדר . הניתוח ממשיך ויש לי הרגשה מוזרה, אני מנסה למשוך את תשומת ליבו של המרדים, זה לוקח קצת זמן,
ואז זה מגיע- אני מקיאה , ההרגשה נוראית.

 

באחת וחצי מוציאים אותי לחדר התאוששות, עדיין לא נותנים לי לראות את בעלי, על הילד אין בכלל מה לדבר. מידי פעם אני שומעת את בעלי מתקשר לשאול את האחות בחדר התאוששות מה שלומי וזה מעודד אותי.
ההרדמה עוברת ואני מקבלת מורפיום והרבה לא מרגישה כלום ועוברת לחדר זמני במחלקה,

 

 אני מרגישה שהיה לנו נס גדול, הילד שלנו היה במצוקה והצלנו אותו – זה מה שחשוב . הכאבים עוד לא הגיעו..
בבוקר מגיעה אחות ומבקשת ממני לקום מהמיטה, הכאבים כבר התחילו במהלך הלילה ואני מסבירה לה שאני לא יכולה, היא מתעקשת. בעלי מגיע ומנסה לעזור לי לעמוד, אני מתעלפת מהכאבים ונופלת למיטה. מחכים כמה דקות ושוב האחות מתעקשת שאני צריכה לקום, ושוב מנסים ושוב אני מאבדת את ההכרה, אחרי  שלוש

 

פעמים כאלו מחליטים להעביר אותי לחדר במחלקה בלי לדרוש ממני לקום מהמיטה

 

ההתאוששות ארוכה וכאובה, אני לא מצליחה לקום מהמיטה, הוציאו לי את הקטטר והפסקתי לשתות בשביל שלא אצטרך לקום וללכת לשירותים, שלא לדבר על מקלחת וברור שאני לא מצליחה ללכת לתינוקיה להביא את הילד שלי, השותפה שלי לחדר מביאה לי אותו או אחות נחמדה.
אני זזה לאט הכל כואב, אחרי יומיים אני מצליחה לקום להתקלח, אחרי ארבעה ימים אני מצליחה ללכת לתינוקיה  וזהו ביום החמישי הביתה – לאמא.
קשה לי בימים הראשונים אני לא בטוחה שהוא באמת שלי, ההנקה לא מגיעה בטבעיות, הקשר שלנו לא ברור מאליו, זה ילד שלי , אבל הגוף שלי עוד לא מרגיש ככה.

 

זה לוקח לי הרבה זמן , ודכאון ארוך וממושך אבל אני מתאוששת , הנס שלי נותן לי כוחות הוא הילד הכי מדהים בעולם ואני אוהבת אותו אהבה שאי אפשר להסביר אותה. ברור לי שהצלנו אותו, וברור לי המחיר שווה את זה, אבל זה לא מחיר שאני מוכנה לשלם שוב. אז לא מדברים על עוד ילדים.
אחרי חודשים  לא מעטים אני מתחילה לעבד את התהליך שעברתי, מתחילה להבין שלא חוויתי לידה , אבל יש לי ילד, מתחילה להתאושש נפשית. בעלי רוצה עוד ילדים, אני לא מוכנה להסתכן בניתוח נוסף, ואני מתחילה לחקור באינטרנט על ההשלכות של ניתוח קיסרי, על סיכויים וסיכונים , ובדרך מוצאת גם את הקבוצה המדהימה ואת סיפורי הלידה של הבנות כאן שנתנו לי הרבה כוח ותקווה.


ואנחו מנסים שוב ומהר מאוד מתברר  שאני בהריון, הפעם הכל יותר רגוע, הכל עובר מהר מאוד, ההריון טוב לי, אני מאושרת.

 

הנס השני שלי עומד להגיע.


לקראת חודש שביעי אני מתחילה לחפש דולה ומוצאת את אפרת, התחברתי אליה מייד, זהו יש לי דולה, הגיע חודש תשיעי הכנתי תיק  ועכשיו רק לחכות ללידה. 


למחרת ראש השנה מגיע התאריך המשוער, והפעם מוניטור במרכז בריאות האישה, ושוב ירידת דופק במוניטור, אחת בלבד,
לחץ דמעות , בעלי נכנס איתי לרופאה והיא מפנה אותנו לבי"ח- מאיר או בלינסון.
בהתייעצות עם אפרת- הדולה החלטנו לנסוע ללניאדו- הבי"ח שבחרנו ללידה, פוגשים את אפרת היא נותנת לי הכנה הומופאטית להרגעה ויוצאים לדרך. מגיעים ללניאדו ואני נכנסת למיון ולמוניטור לבד.
אני מסבירה לאחות למה הגעתי והיא מרגיעה מייד ואומרת ירידת דופק אחת זה שום דבר, יכולה להיות בעיה במוניטור. היא מחברת אותי למוניטור בשכיבה- כדי שיהיה יותר מדיוק ומרגיעה אותי. המוניטור עובד והאחות מגיעה כל כמה דקות ומרגיעה- המוניטור מצויין אין לך מה לדאוג, הילד שלך בסדר גמור, ככה כל כמה דקות במשך 40 דקות כדי לוודא שהכל בסדר. 


אני נרגעת ומשוחררת הביתה. איזו חוויה טובה, פשוט קשה להאמין איך אחות אחת נחמדה יכולה להפוך קערה על פיה.
ככה עובר שבוע , יש לי קצת הפרשות במהלך השבוע אז אנחנו מבינים שהלידה מתקרבת. אני מתעוררת בלילה שבין חמישי לשישי מכאבים לא ברורים בגב התחתון, הכאב בא והולך אני לא מבינה מה זה.
לקראת הבוקר אני מספרת לבעלי שיש לי כאבים בגב ,נראה לי שמשהו קורה. מתקשרים לאפרת הדולה- והיא מאשרת שכנראה משהו מתקדם, צריך להמתין בסבלנות.
בעלי מעדכן אותי שיש לו כאב בגרון, וחום. 


מבינים שמשהו כנראה יקרה היום או מחר – ביום כיפור. מחליטים מהר-  לשלוח את הנס הראשון לסבא וסבתא ליום כיפור ועוד לפני לעבור בקופ"ח לקבל אנטיביוטיקה לגרון של בעלי.
בעלי מסיע את הקטן לסבא וסבתא, ואני מעדכנת את אמא שלי. כל המשפחה על הרגליים, יש לי ארבע אחיות  וכולן מתחילות לאפות חלות- יש סגולה בהפרשת חלה ליולדת, אז כולן נקראות אל הדגל.
יום שישי עובר בנינוחות יחסית, בעלי חולה, נח כמה שהוא יכול לאגור כוחות ללידה, יש לי צירים כל כמה זמן, הצירים לא מסודרים והכאב נסבל, אני מתחילה לחשוב שאני יכולה להתמודד עם זה.
מדברים עם אמא של בעלי לפני שנכנס הצום, מוודאים שהנסיך שלנו בסדר, מדברים עם אמא שלי , מבטיחים לה שהכל יהיה בסדר, שלא תדאג במהלך הצום יותר מידי.
יום כיפור נכנס, מדליקים נרות , בעלי הולך לתפילה , לא לפני שהוא מבטיח לא להתעכב בתפילה הארוכה יותר מידי. 


הצירים ממשיכים כל הלילה, אני מעירה אותו מידי פעם שיחזיק לי את היד, הצירים כבר כואבים יותר ואני לא מצליחה לישון, לקראת שלוש, בהתייעצות עם אפרת הדולה, מחליטה לשתות חצי כוס יין על מנת שאוכל לנוח קצת, הצלחתי לנמנם כחצי שעה.
תשע בבוקר, הצירים כבר יותר מסודרים כל 5 דקות פחות או יותר, מתקשרים לאפרת ומחליטים לנסוע לבי"ח.


נוסעים בדרך הארוכה ללניאדו על מנת להימנע מאבנים שיזרקו על הנוסעים ביום הקדוש, כל הדרך מלאה בנוסעי אופניים, ילדים שלא מבינים למה מכוניות נוסעות על הכביש ביו"כ ומבוגרים שמנחשים.
השעה אחת עשרה בערך ,מגיעים ללניאדו, מיון יולדות, יו"כ בבוקר, הכל שקט ולא עמוס עדיין, בעלי ממתין מחוץ למיון ואפרת נכנסת איתי למוניטור.
ושוב ירידות דופק במוניטור.  העובר במצוקה וצריך לנתח. 


בודקים פתיחה-  אני מתפללת בבקשה בקשה שתהיה לי פתיחה קטנה, בבקשה, אין כלום , כ"כ הרבה שעות של צירים בבית ואין כלום. איזה יאוש.
הדמעות פורצות ללא שליטה, מכניסים את בעלי למיון ואנחנו מעכלים את ההליכה לניתוח נוסף יחד. הרופא טוען שלילד שלי אין כוח לצאת וצריך לעזור לו. אני מעכלת שאנחנו הולכים לניתוח, המתח יורד, ואני נרגעת.
המוניטור מגיב טוב.. ד"ר עודא נכנס למיון מסתכל על המוניטור, מתעדכן , ושואל למה שולחים אותי לניתוח? המוניטור בעשרים דקות האחרונות בסדר גמור.
מחליטים לתת לי פיטוצין לוריד ל 20 דקות בערך, כדי לבדוק אם הילד שלנו יכול לעמוד בצירים של לידה או שיש צורך בניתוח.
מעבירים אותי לחדר לידה , אני מחליפה בגדים ומחברים לי אינפוזיה. 


אפרת- הדולה מכירה את ד"ר עודא מלידות נוספות שהיא ליוותה בלניאדו, הוא נכנס לחדר להגיד שלום והיא מציעה לבעלי לבקש ממנו לבדוק אותי.
אנחנו לא כ"כ מבינים למה, אבל בעלי מבקש בכל מקרה, ד"ר עודה בודק אותי - יש לי מחיקה מלאה ופתיחה של 3 אצבעות, פתאום יש משב רוח של תקווה בחדר.
ד"ר עודא מחייך ושואל אותי כמה ילדים אני רוצה, אני עונה שהרבה, כמה שיותר, מחליטים לוותר על הפיטוצין ולהמשיך במהלך לידה רגיל. יחד עם זאת הוא מדגיש – אם המוניטור שוב יראה על בעיות נצא לניתוח.
 איזה אושר, איך הכל מתהפך בשנייה, איזו השגחה.

 

מתחברת למוניטור, הכל תקין , אחרי כארבעים דקות המיילדת מאפשרת לי ללכת למקלחת, אפרת עוזרת לי להתקלח, המים מפחיתים את הכאב של הצירים, יש לי המון כוח, אני עומדת ללדת את הילד שלי, המון תקווה.
ושוב מוניטור, ושוב מקלחת , הצירים ממשיכים, אפרת עוזרת לי לנשום, הצירים כואבים יותר בשכיבה עם המוניטור, אני בקושי יכולה לזוז.
השעה כבר חמש ובאים לבדוק אותי שוב, פתיחה ארבע, אין כמעט התקדמות, ד"ר עודא מחליט לפקוע את המים.

 

בחמש וחצי פוקעים לי את המים, ואז זה מגיע כאבים חזקים, זה הצירים שחיכינו להם, משהו מתקדם סוף סוף,  אני רוצה אפידורל ,אני כבר מותשת,  אבל מחליטים לחכות קצת כדי לתת ללידה לתפתח, בשש וחצי אני מקבלת אפידורל,
הגוף שלי הופך להיות נינוח יותר, לא כואב לי , אפשר לנוח, אני נחה, ומפסיקה להקפיד על הנשימה.
המוניטור מגיב מייד. ירידות דופק הלחץ חוזר.

 

ד"ר עודה נכנס לחדר  עם ד"ר אגרנט, אין מנוס העובר במצוקה, הולכים לניתוח, מביאים לי את טופס הניתוח לחתימה, יו"כ הסתיים אני מרגישה שקב"ה שומר עלי שהוא אתנו , מרגישה שעשיתי מה שאפשר אבל כנראה זה מה שצריך להיות העיקר שהילד שלנו יהיה בסדר.
אני מתכוננת נפשית לניתוח, להחלמה הארוכה, אני אשרוד , אני לוחמת יש לי ילדים לדאוג להם.
ואז ד"ר עודא אומר- את יודעת מה, אני נותן לך צ'אנס ומניח את הטופס , ניתן לך עשרים דקות על המוניטור ונראה מה קורה.

 

נכנסנו לפעולה, אפרת לוחצת לי ברגליים בנקודות מסויימות על מנת לעזור לדופק של התינוק, ובעלי נושם איתי יחד, נושמים , נושמים, אני לחוצה ודואגת, קשה לי להתרכז , אבל אני עושה מאמץ ובעלי ואפרת יחד איתי, נושמים יחד, הם מעודדים אותי, את מעולה , את מצויינת, את מצליחה, המוניטור בסדר.
בעלי שולח הודעה לכל המשפחה לקרוא תהילים- אחרי יום שלם של תפילות כל המשפחה שלי מתיישבת וממשיכה, אף פעם לא מאוחר לפתוח שערי תפילה.
אלה השעות הכי קשות שהיו לי בחיים, לנשום, לנשום , לא להסתכל על המוניטור כדי שלא להילחץ, וכל הזמן אני מתפללת בלב, הכל בידי שמיים .
בעלי משמיע מוזיקה בטלפון, אביתר בנאי שר ברקע ועוזר לי לנשום, השירים נותנים לי כוח.

 

כל חצי שעה בערך ד"ר עודא או ד"ר אגרנט נכנסים לחדר לבדוק את המוניטור, הם מעודדים אותי, את בדרך הנכונה. בתשע וחצי באים לבדוק אותי,
בבקשה בבקשה ה' אני מתפללת בבקשה שהגעתי לפתיחה של שבע אצבעות, יומיים של צירים כמעט, בבקשה.
בודקים אותי- פתיחה מלאה- איזה נס, איזה אושר , עוד קצת ונתחיל ללחוץ .
אפרת מכינה אותי ללחיצות, מסבירה מה צפוי לקרות , ונותנת לי הכנה הומופאטית לעזרה.

 

עשר ורבע מתחילים ללחוץ הילד שלי בדרך אלי, בעלי ואפרת לידי , מעודדים, כבר רואים את הראש, אני כנראה לא לוחצת נכון, בעלי מסביר לי שוב מה לעשות, ממשיכים ללחוץ,
רבע לאחת עשרה - הנס שלנו יוצא לעולם, לא להאמין עשיתי את זה, שמים אותו עלי, איזו הרגשה מדהימה, איזה חיבור, הוא חלק ממני, זה כ"כ ברור.
מנקים אותו ומחזירים לי אותו, אפרת מחברת אותו ליניקה ראשונה, איזה אושר.
בעלי מודיע לכולם שהכל בסדר,
באחת וחצי בלילה אנחנו נפרדים מאפרת- אין לי ספק שהנוכחות שלה החיזוקים שלה נתנו לי כוח ואפשרו לי להימנע מניתוח נוסף.

 


השעה שתיים- מעבירים אותי למחלקה, ואני משחררת את בעלי החולה הביתה. אני דואגת לו עכשיו, הוא לא אכל בקושי או שתה מאז שיצא הצום.
אני במחלקה, לא מצליחה לישון, בקושי מאמינה שילדתי.
ההחלמה מפתיעה אותי, אני קמה לבד כבר למחרת היום, ההבדל מההחלמה הקודמת עצום.
אני מרגישה מלאת תודה, לה' , לבעלי המדהים (שעבר למחרת הליך כירוגי בגרון בעקבות הכאב שהיה לו – לארוך כל הלידה אבל הוא לא אמר על זה דבר!) לדולה שלי – אפרת האחת והיחידה ולצוות המדהים בבי"ח שנתן לי את האפשרות ללדת .

 

 

עדכונים ומאמרים חדשים

חדשות ועידכונים

חיפוש

לנל"ק 2

אנחנו בפייסבוק

SFbBox by casino froutakia

  • _1
  • _2
  • _3
  • _4
  • _5


בלידה הקודמת ילדת בקיסרי

ועכשיו את רוצה אחרת?

ברוכה הבאה,

הגעת למקום הנכון!

הצטרפי עכשיו לאתר וקבלי את

המדריך ללידה נרתיקית אחרי קיסרי - בחינם!!!