ללדת אחרי קיסרי - שירה גרפיט

VBAC Israel - לנל"ק ישראל - לידה נרתיקית אחרי קיסרי

052-5155529
עקבו אחריי | לקבוצה הסגורה
כניסה למערכת | הרשמה לאתר

סיפור הלידה של הילה

 

הסיפור שלי מתחיל, כמו כל לידות הvbac, בלידה הראשונה של בתי אביגיל, (כיום כמעט בת שלוש).

 

התכוננתי ללידה טבעית פעילה בבי"ח "מאיר" בחדר הטבעי. משעברתי את התל"מ והוכרחתי להגיע כל יומיים לביקורת בבית החולים, החלטתי ללדת בבי"ח "ברזילי" באשקלון, קרוב להוריי, (לאחר שביררתי אצלם פרטים כמו האם מאפשרים תנועתיות בלידה, האם מאפשרים ביות מלא וכו')

 

לאחר שבועיים של ציפייה, מתח, הפחדות של רופאים, הגעתי לבית החולים בלילה עם צירים סדירים במרווחים קצרים. פתיחה של 2 וחצי, יום שלם של תנועתיות, נשימות, כאבים, פתיחה של 4 וחצי. אני לא מאמינה שזה קורה לי... בבוקר למחרת כבר מתחילים להלחיץ, לוקחת אפידורל, אולי זה ירגיע את הגוף, אין התקדמות. לוקחת בלית ברירה זירוז, ירידות בדופק, מתחילים לדבר כבר על אפשרות של ניתוח,אני לא מאמינה שאני שומעת את המילה הזו, זה לא יכול להיות, לא אני. הזירוז משפיע, פתיחה 6, פתיחה 8, פתיחה 10, הנה אני יולדת... הראש לא יורד. היא תקועה בספינות. -1.

 

מחכים. עוברת שעה, אני מתחילה לפתח חום, אני מחוברת כמעט לכל דבר אפשרי (אפידורל, קטטר, מסכת חמצן, מד דופק, מוינטור) לאחר כמעט שעתיים הרופאים אומרים שאין ברירה.

שאלתי בתמימות, אולי בכל זאת? אין עוד משהו שניתן לעשות? הם הלכו להתייעץ, חבורה של רופאים בכירים. אין ברירה, אני עם חום, יש חשש לזיהום, אני המון שעות עם ירידת מים, העובר תקוע, מפחדים לנסות לידה מכשירנית, הניתוח הוא הפתרון. בדמעות חתמתי. לא האמנתי. מי בכלל חשב על ניתוח? אני במיטה על גלגלים מובלת על ידי אנשים ירוקים עם מסכות, לא רואה לאן הולכים, רק רואה את בעלי מנסה להשיג את העגלה-מיטה...

 

והדמעות זולגות ובתוך כל המהומה הזו אני מחכה רק לראות את היצור הקטנטן שחיכיתי לו כ"כ. אנשי צוות הניתוח נחמדים אליי, מדברים איתי, ופתאום אני מרגישה משיכה ושומעת בכי. בכי קטנטן, שוב התחלתי לבכות. ביקשתי לראות אותה ומיד הם הריצו אותה למחלקת ילודים. אני נרדמתי וקמתי כעבור אין לי מושג כמה זמן בחדר התאוששות. לא מאמינה שזה קרה לי.

במחלקת היולדות היה בסדר, נתנו לי להניק אותה כעבור שעתיים בערך, אך היא לא הראתה התעניינות, לא הבינה מה אני רוצה ממנה.

 

ההסתגלות היית קשה, הייתי שבורה, מבפנים ומבחוץ, והצלקת הזאת כאילו הייתה סימן.

 

במשך כל אותו הזמן שבין הלידה הראשונה להריון השני דאגתי מה יהיה, והמחשבות על הלידה השנייה העסיקו אותי ללא הרף. הרגשתי שאני חייבת ללדת רגיל, שלא אהיה שלמה אם לא אלד רגיל. ובכל זאת כל הזמן ניסיתי להרגיע את עצמי שגם אם לא זה לא נורא.

 

הריון שני. מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי. רופאים אומרים שהסיכויים שלי ללדת רגיל לא גבוהים. כיוון שבלידה הקודמת היא נתקעה, למרות שהיו לי תנאים ללידה, סיכוי גבוה שמדובר בCPD (אגן צר מדי). בכל פעם מחדש מתייאשת ובוכה, ושוב מקבלת אומץ ואמונה.

 

חודש שביעי, זה מתקרב.

 

מה לעשות? איפה ללדת? לקחת מיילדת פרטית? דולה? השאלות לא הפסיקו לנקר בי...

 

מפה לשם, הכרתי את מַכִּי שטרן, דולה ורפלקסולוגית שחברה אחת שלי עברה איתה שתי לידות וחברה אחרת גם עברה איתה לנל"ק. התקשרתי.

 

מהשיחה הראשונה הרגשתי משהו מיוחד. הדיבור שלה פשוט הרגיע אותי ונסך בי הרבה הרבה אמונה בעצמי. נפגשנו, דיברנו על הלידה, על הציפיות, היא העבירה לי טיפול. כשהגעתי

הביתה החלטתי שהיא תהיה איתי. התלבטתי היכן ללדת, "לניאדו" או "מעייני הישועה", התייעצתי איתה והיא המליצה לי על "מאיר". אני בכלל לא חשבתי על הכיוון, כי הייתה לי משם חוויה לא נעימה בביקורת לפני הלידה הראשונה. אך הבנתי, מהניסיון שלה, שהם מאוד מעודדים לידות רגילות וגם מאוד מאוד מרגישים את הצורך של היולדת וקשובים לה, וזה מה שהיה לי חשוב. ידעתי שאני צריכה פשוט שיהיה רגוע מסביבי, שלא יגידו לי מה לעשות, כי הגוף שלי יודע ללדת.

 

החלטתי על "מאיר", מה גם שמבחינתי זה הכי קרוב לבית והכי נוח. (אני גרה בשומרון)

 

חודש תשיעי, אין לי רגע לנשום. מופעי סוף שנה בבית הספר ובחוגים, אני מקווה עוד להספיק להיות שם. מצד אחד רוצה כבר ללדת מצד שני רוצה לראות את פרי עמלי.

 

עובר התל"מ, מוניטורים, אין כל סימן. הרופא שלי רגוע ולא שולח אותי לבית חולים. עובר שבוע, אני כבר ב41, חוששת שוב מביקורות בבתי חולים, מזירוזים, רוצה לידה טבעית.

 

כל לילה, אולי הלילה... כל יום שעובר והלידה נראית לי רחוקה יותר.

 

יום רביעי, 41+3, במהלך כל היום אני מנקה את הבית, מסדרת דברים שלא נגעתי בהם מזמן. מוצאת מחברת. מחברת עם תפילות שהכנתי ללידה הראשונה, שבכלל לא זכיתי להשתמש. אני תולשת את הדפים הרלוונטיים מקפלת ומכניסה לתיק לידה. בערב אני חוזרת ממפגש עם חברות, מרגישה שמאוד לוחץ לי למטה, "זהו, היום את יולדת" הן אומרות לי, הלוואי.

מתקלחת, נכנסת למיטה.

 

01:30 מרגישה צירים קטנים. אני במיטה, מסתובבת מצד לצד, מנסה להירדם.

02:00 לא מצליחה, לא מעירה את הבעל. אני לא רוצה לטעות...

אני עומדת, ושוב שוכבת, ועומדת על ארבע.

אני חושבת שהיה כמעט 03:30. אני לא מצליחה לנוח. הוא מתעורר.... "יש לך צירים"?

כן. אני מחכה עוד קצת. מתלבטת אם להתקשר למכי.

 

אני מתקשרת. "בוקר טוב" היא עונה לי. "אני עם צירים". –"מצויין, כל כמה זמן? הכל מאורגן? קחי את התיק וצאי לדרך". אני לא רוצה, אני חייבת להגיע עם לא פחות מפתיחה 5. אני אומרת לה שאני רוצה להתקלח, להתארגן ואז אצא. ציר. היא שומעת את הקול שלי נאנח. "לא, לא! תתקלחי שם, בואי נצא, את נחשבת לידה שנייה ואני שומעת שזה מתפתח מהר." מתלבטת אם להקשיב לה, אך סומכת עליה. אני אומרת לבעלי שיתחיל להתארגן, מתקשרת להעיר את השכנה שתבוא לישון אצלנו. בודקת שהכל מאורגן, מתלבשת, נכנסת לחדר של אביגיל, מנשקת אותה ומקווה לראותה בקרוב מאוד. יוצאים לדרך.

 

לפני שאני עולה למכונית, יש לי תחושת בחילה. אני מקיאה. סימן שזה קרוב.

אני יושבת במושב האחורי בעלי נוהג. חשוך מאוד ומפחיד. (כבר אמרתי שאנחנו גרים בשומרון?)

כל ציר בתוך האוטו נראה כמו נצח. ב4:45 אנחנו בבית החולים.

הולכים במסדרון, הצירים נעשים חזקים ותכופים. בכל ציר אני כורעת ונושמת.

מתקשרת למכי, היא אומרת שהיא תוך כמה דקות כאן. אנחנו מחכים לה, לא רוצה להיכנס בלעדיה.

 

והיא יוצאת מהמעלית, כולה חיוך ואור. "בואו". המסדרון נראה כמו נצח. ציר. מכי מיד מניחה את הציוד שלה ונרתמת לעזרה. היא מעסה לי את הגב התחתון ולוחשת "ששש...." וואו! כמה שזה מקל! איך שרדתי את הצירים עד עכשיו בלעדיה?

 

מחכים במיון, טפסים, שאלות. רוצה כבר להיכנס לחדר לידה, להיות תחת מים זורמים.

 

בודקים אותי, פתיחה 5. איזו שמחה! רופאה צעירה נחמדה מקבלת אותי, מעיינת בתיק, "את מעוניינת לנסות לידה רגילה?" אני עונה בנחישות שכן. "מצויין! הכי טוב גם לך וגם לתינוק." איזו הפתעה, איזה כיף לשמוע דברים כאלה. היא עושה אולטרא-סאונד, הערכת משקל, לא זוכרת כמה, אני רק זוכרת שפחדתי שזה גדול מדי.

מוניטור, הדבר האהוב עליי. מקווה פשוט שזה יעבור מהר, אני חייבת להיכנס למים אחרת לא אשרוד את הצירים. אני מקיאה שוב. הצירים מתחזקים, וכל הזמן מכי מעסה אותי ומדברת איתי.

 

נכנסים לחדר לידה. בכל מקום מכירים אותה ומחייכים אליה. זה עושה לי הרגשה טובה.

 

מחברים אותי למוניטור?! לא! למה? עכשיו הייתי במוניטור. "את חייבת להיות מנוטרת כי את אחרי קיסרי", מה?? אני לא מאמינה למשמע אוזניי. אין מצב שאני שורדת את הצירים האלה בלי לזוז. מכי מרגיעה אותי, אל תדאגי, אל תדאגי. אני שומעת אותן מתלחששות ומבינה שחייבים מוניטור בחדר לידה בשביל הפרוטוקול ואחר כך נעשה מה שאנחנו רוצים. טוב, אני מסכימה.

 

ונזכרת לפתוח את הדפים שהבאתי איתי ומתפללת עם כל ציר: "רבונו של עולם, עשה את המר מתוק". עשה את המר מתוק. כי זה באמת כבר בלתי נסבל. די תנו לי לקום. מכי מרגיעה אותי, את נהדרת, והיא מעסה אותי, ושמה מוזיקה מרגיעה. אני מרגישה בתוך חלום.

 

בודקים אותי, פתיחה 7. יש! יש התקדמות.

 

"הראש מאוד גבוה", אני שומעת לחשושים מהצד. אוי לא, לא שוב. אני כבר רואה את הסרט מגיע. לא שוב ניתוח, בבקשה. "הם אמרו שהראש גבוה, אולי היא שוב תתקע" אני אומרת למכי. "אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, את עושה את זה מצויין."

 

שייגמר כבר המוניטור הזה, "אני חייבת להיכנס למקלחת!" אני אומרת למכי. והיא מרגיעה אותי.

טוב די, זה באמת כבר בלתי נסבל.

"כמה כואב לך מ1 עד 10?" שואלים אותי. "10".

אני מרגישה שהפרצוף שלי מתעוות, יואו!! "אל תלחצי עדיין!" המיילדת אומרת לי.

"אבל לוחץ לי!!!!!!!!" אני לא מצליחה לשכב אני מתיישבת בכריעה על המיטה.

מכי מסמנת לה שתבדוק אותי.

מגיע רופא לבדוק אותי. פתיחה 10. אני שמחה על ההתקדמות אבל חוששת.

"אין שום בעיה, הכל בסדר גמור" אני שומעת את הרופא אומר למיילדת.

"היא עברה את הספינות?" אני שואלת, מפוחדת.

"כן".

כן!!! אני לא מאמינה!! כמה שמחה וכוח זה נותן לי!

ושוב לוחץ לי ברמות מטורפות.

"יש לך ציר?תלחצי!" הרופא אומר.

 

ואני לוחצת. מכי מכוונת אותי, מסבירה בדיוק איך ללחוץ, ואומרת לי: תתרכזי עכשיו, זה הכי חשוב, תלחצי הכי ארוך שאת יכולה!" ואני לוחצת. תחושה שאי אפשר לתאר.

ואני רואה מזווית העין את בעלי, קורא ומתפלל.

ואני לא מבינה למה יש כל כך הרבה אנשים מסביבי.

ואני שומעת: "יופי יופי!"

ומכי מסתכלת לי אל תוך העיניים ואומרת לי: "הילה, את מוציאה אותה!"

כאב בלתי נתפס, אני צורחת. מרגישה צריבה נוראית.

ופתאום הקלה. היא בחוץ.

 

06:18. זה קרה כל כך מהר מבלי שיכולתי להבין.

והניחו אותה עליי. ייצור מדהים, חמים וחלקלק. אני נוגעת בה ולא מאמינה.

"אני לא מאמינה, אני לא מאמינה" ככה אני ממלמלת, או צועקת, אני כבר לא זוכרת.

לוקחים אותה ממני רגע, לניקוי והלבשה. יַלָדתי. אני ילדתי. היא באמת יצאה ממני.

 

ואני מחזיקה אותה. כולי רועדת, מהתרגשות, מהמאמץ. והפנים שלה כ"כ ברורות, והעיניים שלה פקוחות לרווחה. וכולי רועדת. מתקשרת לאמא שלי לבשר.

אנשי צוות נכנסים, אומרים לי כל הכבוד, שאני גיבורה. הרופא מתחיל לתפור אותי, הוא חתך אותי במהלך ציר חתך אחד. בדיעבד ידעתי, כי היו חייבים למהר להוציא אותה כי בכל פעם שהיה ציר ולחצתי היו ירידות דופק משמעותיות. לכן מכי אמרה לי שאני חייבת חייבת להוציא. לכן היו הרבה אנשים סביבי. אבל אף אחד לא נתן לי תחושה שמשהו לא בסדר. לא ידעתי מזה כלום.

 

התפירה נוראית. בכל פעם הוא נותן לי עוד זריקה קטנה לאלחוש, אבל כולי רועדת והשרירים ברגליים כואבים, ואני מתה כבר לסגור את הרגליים ולשכב נורמלי. והרופא כל כך נחמד, נדמה לי שקראו לו ד"ר שגיא. ובעלי מחזיק אותה, גם הוא, כמוני, לא מאמין, נפעם.

 

שוטפים אותי, מכסים אותי, מעבירים אותי להתאוששות. מרוב ההתרגשות שכחתי מההנקה. מכי מציעה לי להניק אותה. אני חושבת רגע, ונזכרת שקראתי שעדיף להתחיל להניק מצד שמאל, כי זה הצד של הלב. אני מניקה אותה, והיא כמו גדולה מיד תופסת ויונקת. היא פייטרית, הקטנה שלי.

אנחנו נהנים מקצת זמן איכות, ובעלי הולך איתה למחלקת ילודים לטיפול.

אני נשארת עם מכי בהתאוששות. מציעים לי ארטיק, אך אני מבקשת משהו חם. והתה המתוק שמביאים לי ממש מחייה אותי.

כמה נחת.

 

קראנו לה נעמי. לא רק כי אני אוהבת את השם, לא רק כי בעלי אוהב שמות מהתנ"ך, לא רק על שם נעמי הצדיקה- אלא נעמי, על הנֹעם שהיה בלידה שלה ועל מהלך ההיריון הקל והנעים.

 

אין להשוות את ההתאוששות בין ניתוח לבין לידה טבעית.

ללכת במחלקה, להתקלח ולהצליח להתכופף, לבשל לשבת כבר שבוע אחרי...

תודה לך רבונו של עולם שזכיתי.

"קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך".

 

 

עדכונים ומאמרים חדשים

חדשות ועידכונים

חיפוש

לנל"ק 2

אנחנו בפייסבוק

SFbBox by casino froutakia

  • _1
  • _2
  • _3
  • _4
  • _5


בלידה הקודמת ילדת בקיסרי

ועכשיו את רוצה אחרת?

ברוכה הבאה,

הגעת למקום הנכון!

הצטרפי עכשיו לאתר וקבלי את

המדריך ללידה נרתיקית אחרי קיסרי - בחינם!!!